נדמה לי שראיתי אותה עמוק ביער
בין ענפי עצים עירומים, חפים מבושה.
העש חג סביב גופה במחול שטני,
אכל שיערה, כילה את בגדיה.
עורב שחור ישב על כתפה,
נועץ בה את ציפורניו האכזריות,
חורט בדמה את מקומו.
על לחייה יבשו סימנים ישנים של מה שהיה כנראה
דמעות.
שכמעט זלגו בעבר.

על רגליה השתרגו צמחים מטפסים,
עקרב צהוב ורשע ריקד על עורה
ועקצו ללא הרף.
אך היא דיממה רק אבק.

את לא תבכי, שרקה לה הרוח
לא תברחי, צחקו ענפי העץ הנצחי
אין לך שקט, אין לך ערווה, אין לך מאור עיניים
רחשו העורב, העש והיער.

בדממת מוות קרבתי אליה
חציתי שנות אור
רק בכדי לזכות במגע
בתנועת עיניים
בסימן חיות
ולו הקטן ביותר.

חיכיתי לידה,
החזקתי בידה,
סילקתי את כל המזיקים
וניסיתי עד כלות
לנשום עבורה.

אך היא הוסיפה לשכב שם,
חיה בתוך ערפל
מתה בתוך מציאות.
רחוקה ממני.

היא לא יכלה לתת לי כלום,
אבל לקחתי ממנה המון.
שנה ושנה ושנה
עד שקמתי
עד שעזבתי.
השארתי אותה בקרחת היער, תחת אור חלוש של ירח
הפקרתי אותה לחסדיו של הלבד.
היא הראתה לי,
היא הראתה לי שגם אם אני כל כך רוצה
אני לא יכולה להציל כל אחד.