אי מאן פרצו עלו הלהבות
אי מאן עלו ובאו מתהומות
מבלי בקש רשות הן גחו
מתוך תוכה הפציעו, התרוממו.
והיא, מרום יהירותה, בוטחת,
הן את עולם הרגש, זה מכבר, לעד, עזבה.
אתה המים ואני האדמה, אליו היא זעקה, ושבה וקראה.
אני שוקקת אל מימיך, לא אוכל לרגוע,
רוצה לשתות, רוצה בהם לצלול, רוצה אותם לגמוע.
אני אליך כה נכספת, שבה לחשה,
ורק אתה אותי יכול לרוות ממי מעמקיך
כי צימאוני אליך לא ידע מנוח,
כי צימאוני הולך ורב, ככל  רבים יותר המים
הזורמים, בהם אתה אותי שוטף.
רוצה להיות לך מרגוע, רוצה אותך מרגוע לעצמי.
רוצה איתך לנוע, לנסוק אלי מרום,
רוצה אותך קרוב אלי, הכי קרוב שרק ניתן
למים, להיות קרובים לפני האדמה.
מימיך כצרי הם לפצעיי,
זרמיך כתקווה למאוויי,
אותך, איתך, אליך וממך,
רבים הם כיסופי געגועיי.