אני שוב בת 5.
מאיה עוזרת לי לנעול את המגפיים האדומים. ומכניסה לי את
המכנסיים פנימה. אמא מציידת אותנו בשקית ממתקים ומים. אבא
מחזיק אותה. ואז שלושתינו עולים על האופניים ונוסעים.
אנחנו מגיעים לשדות.
אני רצה. צוחקת. מתחבאת לאבא בין החיטה...קוראת למאיה.
והיא באה. אז, היא תמיד הייתה באה.
אני שוב בת 5.
ופורים מגיע. ואני ומאיה מתחפשות לשוקולד. מאיה כבר כמעט בת
10. אבל היא בכל זאת לא שוכחת אותי. ומחזיקה לי את היד כשאנחנו
רוקדות עם כל שאר הילדים. ואני מסתכלת על מאיה. ובשבילי היא כל
כך יפה. ואז נגמרת המסיבה. אבא ומאיה הולכים יד ביד. ואמא
מחזיקה אותי. שואלת אותי איך היה. ואני מחייכת. הרי אחרי הכל,
בגיל 5 הכל כל כך מושלם.
אני שוב בת 5.
ואני קופצת לשלולית הכי גדולה. בכוונה. אני שוב טועה. ושמה לב
איך מאיה מתקנת הכל. כאילו היא בעצמה טעתה. ולאבא כיף...הוא
אוהב את השדות, את הרפת, את האורווה...הוא אוהב לנשום את
האוויר הצלול הזה. ואני מנסה לעקוף את אבא ומאיה ולהגיע ראשונה
לאמא. הביתה. ואני רצה במדרגות. ואמא מחבקת אותי. ושולחת אותי
להתקלח.
אני שוב בת 5.
ומאיה משחקת אותי. אומרת לאמא כמה היא אוהבת אותי. למרות שאני
כל הזמן משקרת. וכל הזמן מבלגנת הכל.
זה כאילו אהבה ללא תנאים. אהבה שאני לא הכרתי.
ומאיה דואגת לי. מסתכלת עלי מרחוק. מוודאת שהכל בסדר איתי.
אומרת לי כמה אני חמודה וכמה היא אוהבת את הידיים שלי. היא
עדיין אוהבת אותן. היא אומרת שהן נשארו כמו אז.
אני שוב בת 5.
ואני רצה בשדות.
אני קוראת למאיה שתבוא אליי.
והיא לא באה.
אני מתחבאת לאבא כדי שיחפש אותי.
אבל הוא לא מחפש...
אולי עכשיו אני אשיג אותם, ואגיע לאמא ראשונה. |