4.2.07

נאלמת אני דום למולך.
עומדת סומא אל מול מילותיך
ומאבדת את עצמי בתוכך.
וכששבעתי די,
הולכת,
מרפה...

וכשהעבר הופך לעוד
זיכרון באלבום,
חוזרת אני אליך,
אל השואה הקטנה שלי.
ואז מציירת איקסים על המראה
מהבושה
שהדמות שנשקפת לנגד עיניי
מלאה בך
וריקה ממני.

ואני... זקוקה לך כאן,
כדי לשנוא אותך,
מושיטה אליך יד שתאחז
ולא תלך
כדי לא לעורר אהבה
שקמה לתחייה
בהיעדרך.

אשב לי כאן ביני לבין עצמי,
אזכר בך ואתעלם,
ואח"כ אוהב...
את המחשבה על ההרס העצמי
שמקועקעת בתוך שמך,
שאליה אני נמשכת,
בכפייה.

אוהב אותך לנצחי הבלים,
רק תישאר רחוק,
הרחק ממני
ומהתאים שעוד לא הספיקו
להזדהם
בך.