עומדת באמצע כביש סואן,
ידיים פרוסות לצדדים,
פונות לשמיים.

צפירות של מכוניות,
זעקות של כעס,
קריאות של
"מטומטמת!"
"פוסטמה!"
"זוזי כבר!"
"את תפגעי!"

היא לא נעה ממקומה.
היא מודעת לסכנה.

כל יום,
כל שבוע,
כל החיים
היא עומדת כך.
פגיעה לחלוטין.
חשופה.

היא מחכה.
מחכה ליום שבו משהו יצא מהמכונית
ויוליך אותה,
בשקט, בנועם ובזהירות
למדרכה,
ילחש לה
"את בסדר עכשיו.
את איתי, זה בסדר."

לא משנה למה.
גם אם יחשוב שהיא משוגעת.
גם אם ירחם עליה.
גם אם לא יבין אותה.

היא רק צריכה הוכחה-
צריכה לדעת שלמישהו אכפת
ממישהו חוץ מעצמו.