בזמן האחרון
בעידן האינטרנט והזפזופים
אני מרגישה שאני מחליפה גברים
(או שהם מחליפים אותי)
כמו שאני מזפזפת בין תחנה לתחנה.
שני לילות כאן חודש שם,
שיחות טלפון ליליות סופי שבוע מטריפי חושים.
בזמן המטורף הזה
של צ'יטוטים ובלוגים וכל החרא הזה
אני מרגישה שמישהו
מחליף לי תחנות במח ולא עוצר
לא מצליח לקלוט אפילו תחנה אחת ללא הפרעה
בזמן האחרון
של הסלולארי, דיגיטאלי, פרוזאי חרטתאי
(ועוד כל מיני מילים שאיש אינו מבין)
אני דווקא מרגישה מנותקת
מהעולם
מהטבע
מהפשטות
מהיכולת העתיקה הזו של לדבר עם אנשים
בלי לרצות לכבות אותם
להדליק אותם
לקום איתם
לשכב איתם
אלא פשוט להקשיב למה שיש להם לומר לי.
בזמן האחרון
בו הכל כל כך זורם, ומהיר וכאילו וכזה ואולי...
המחשבות שלי חותכות זו את זו
כבמלחמת קיום
והרצונות והדחפים הכל מותר ואין אסור
מתערבבים כמו אין חוקים
בזמן האחרון כשהכל טס, נוסע במהירות האור,
אני מבקשת קצת שלווה.
רוצה לרדת, לחזור לפשוט
אך לא מצליחה לעצור.