ג'ניה צימבלוק / שלולית מנומשת |
מתק שפתיים, שכחה עמומה.
אצבעותיי רעדו וחייכתי,
מילותי הן אוויר לנשימה.
הרגעים לא חלפו
ואת דעתי לא נתתי
לקצב היום ההולך וגובר.
אני כאן, לבדי, מחייכת,
איתך וליבי מפרפר.
כמעט, רק כמעט
שכחתי,
הו כמה אני זקוקה למילים!
ופתאום אמרת לי,
"שלולית מנומשת",
ובמחשבותיי הפחנו חיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|