כולם אומרים שאני מגזימה
ואני- אטומה.
כולם אומרים שזה לא נורא
ואני- בוכה.
שקיעה של בוקר נצנצה
מבין הכוכבים
תמימות הלכה לה לטייל,
בתוך שבילי פחדים.
כולם אומרים שאהבה היא התרופה
ואני-חולה.
כולם אומרים שיש תשובה
ואני-אבודה.
גבעול צהוב החל לצמוח
בין חולות המדבר
עלה ירוק החל לפרוח
עכשיו הוא מאושר.
כולם הלכו להם למסיבה
אני-בצד נשארת.
כולם מוצאים את התקווה
אני רק מתייאשת.
ענן שט בים כחול
השמש אז מוסתרת.
טיפות שוב מתחילות ליפול
הארץ מסתחררת.
כולם, כולם, ורק אני
נמאס לי להשוות.
אני שונה, וזה טבעי,
התחלתי לקוות. |
