היינו באיחור אטומי כשטיץ' גילה לי את קיצור הדרך
האולטימטיבי.
"עכשיו באים?" הוא שאל אותי כשעצרתי את הג'יפ בחריקת בלמים על
מיפתנו, פותח לו את הדלת ביד אחת ומסובב את ההגה לפרסה בשניה.
בעוד הוא משתחל פנימה חשבתי על כל הדברים החשובים שהייתי צריך
לעשות ושהיו יכולים להסביר למה הגעת רק עכשיו, אבל הדחקתי את
הצורך לומר שוב עד כמה אין לי בעצם זמן, כי האמת היתה שלא
נגעתי באף אחד מהדברים הללו כל הסופשבוע, והאיחור נבע כולו מכך
שאיבדתי את עצמי באיזה מוסף שלוש דקות לפני שהייתי צריך לצאת.
במקום זה רק סובבתי את ההגה ומילמלתי "יש עוד חמש דקות."
טיץ' פלט אנחה קצרה ואמר "נו, טוב. סע דרך השדות."
חתכנו במורד דרך עפר, חצינו את המסילה ופנינו ימינה לתוך
הפרדסים. טיץ' ירה הוראות כמו גשש מנוסה. גם לו היה ג'יפ
ובניגוד אלי, הוא לא ראה בו רק אוטו שלא צריך לפחד איתו
ממדרכות גבוהות ומגרשי חניה חוליים, אלא האמין כי מרגע שזכה
ברכב ארבע על-ארבע, יהיה זה מתחת לכבודו שגלגליו ינועו עוד על
אספלט. לכן הוא היה חורש את החולות והשדות והפרדסים, מנווט את
דרכו יום-יום לעבודה וחזרה בדרכים-לא-דרכים, שש אלי כל צוק
כורכר, אגם בוץ או דיונה טובענית שניקרו בדרכו. לא אחת היה
מוצא את עצמו כשרכבו תקוע במורד איזה נקיק או על חודה של איזו
תלולית תלולה במיוחד, ופעמיים כבר הוזעקתי בקריאה פלאפונית
נרגשת למיבצעי חילוץ, גם אם בימים כתיקונם העדיף להסתמך על
ג'יפאים מנוסים יותר.
"שמאלה בהצטלבות," פקד טיץ'. הוא הרגיע אותי שהקיצור-דרך בו
אנחנו נוסעים איננו אתגר ג'יפאי של ממש, אלא סתם דרך "עם פחות
פקקים ויותר נוף." עברנו שדרה של ברושים ופנינו לתוך נתיב חמרה
אדמדם, ששובל קוצים נמתח במרכזו. "ימינה ותכף שמאלה" התפתלנו
בין סביונים, עוברים משמאל שלד של חממה שעליו מתנופפות יריעות
פלסטיק שחורות כמו קרעי עבאיה מרופטת. היה מגדל-מים, צריף,
מגרש גרוטאות, איזה שלט שלא כל-כך הצלחתי לקרוא. ואז "כאן
ימינה" והיינו על כביש סלול שצץ פתאום תחת גלגלי הג'יפ.
תוך כמה מטרים קלטתי כמה אנחנו קרובים. גמעתי בשקיקה את יתרת
המרחק, חניתי בהזדמנות הראשונה ויצאנו בספרינט לקופה. גילינו
שעוד לא התחיל אפילו. בחוץ הצטופפו המוני מגולחי-ראש קולניים
שהחליפו חוויות מהבסיס, זרועותיהם כרוכים סביב קטינות חשופות
קורקבן ששערן ניגר כמשי על כתפיהן או געש על ראשן בגלים קפואים
של ג'ל. פה ושם קלטנו מישהי שהיתה שווה אנחה, או אפילו בכי
תמרורים על אובדן נעורינו. כבר התחלנו בשיחת תחקיר בעיניין
המחדל שברווקותנו המתמשכת כשהצצתי בשעון ומיצמצתי. הרמתי אותו
לאוזן כדי לשמוע אם הוא עוד עובד.
"תגיד, זה נידמה לי או שעשינו את הדרך הזו בשלוש דקות?"
טיץ' רק נתן לי חיוך מאוזן לאוזן ושתק. הייתי מרחיב בנושא אם
הסדרנית לא היתה פותחת את הדלת לאולם באותו רגע ואנחנו לא
היינו נאלצים לבצע מהלכי התחמקות בכדי לא לטבוע תחת נחשול
הנעורים שנשטף פנימה.
אחרי הסרט חזרתי הביתה והתיישבתי על המחשב, אבל במקום לגעת
בעבודות ישבתי לאורו של המסך הדלוק ודפדפתי במוסף היחיד שהתחמק
ממני כל הסופשבוע, ואחר-כך שיחקתי טטריס איזה שעתיים ואז כבר
היה כמעט בוקר, מתתי מעייפות והלכתי לישון. התעוררתי למחרת
עשרים דקות לפני שהייתי צריך להיות בסמינר באוניברסיטה. עד
שיצאתי מהבית נשארו לי רק שש דקות. ביציאה לכביש החוף היו
פקקים. במקום להיכנס אליהם, החלטתי לנסות את הקיצור של טיץ'.
למרות שאני הוקרתי את הג'יפ בעיקר בגלל שהוא איפשר לי לעבור את
פסי ההאטה הנפיליים של הכפר בלי לדפוק את הראש בתיקרת הרכב ולא
דרשתי ממנו ביצועים היסטריים יום-יום שעה-שעה, היה נחמד לדעת
שכל מתי שאבחר, אוכל לרדת מהכביש הסלול והפקוק ולפלס דרכי
בביטחה בדרך שאולי לא היתה יותר קצרה אבל בטח היתה יותר
מעניינת. גם אם לא הייתי בטוח שהקיצור יחסוך לי מי-יודע-מה
זמן, ידעתי שלפחות ככה אני עושה משהו במקום להזדחל חסר-אונים
ולספור את הדקות הנמקות.
ברושים, חמרה, סביונים, אחר-כך ימינה, אבל לפני השלט הפעם.
לרגע חשבתי שהלכתי לאיבוד אבל אז ראיתי שלא, מעבר לעיקול דרך
העפר ניכנסה בין כמה וילות והפכה לאספלט, ופתאום הייתי ברמת
אביב מטר מהאוניברסיטה, השד יודע איך, ועוד נשארה לי דקה.
לא יכולתי להתרכז בסמינר, כי כל הזמן חשבתי על הקיצור-דרך
ההוא. זה כבר לא הגיוני. רגע. הרי אי-אפשר למתוח קו כזה מהכפר
עד תל-אביב בלי לחצות פעם אחת כביש סלול, בלי להתקע בגדר או
תהום או שטח בלתי-עביר כלשהו. זאת אומרת, לא ניראה לי. בגלילות
הרי, בגלילות נתקעים שם בחוות הגז ובמחלף שבונים, או, אולי, שם
למטה איפה שסוללים את נתיבי איילון, אבל לא, לא ראיתי כביש, לא
מסילה ולא כלום. משהו היה פה לא בסדר, ולא הבנתי בדיוק מה.
אחרי הסמינר הלכתי למעבדה והמנחה שלי קראה לי למשרד שלה וביקשה
שאני אסגור את הדלת. סימן רע. הוא שאלה למה לא הגעתי לפני
הסמינר ולמה כבר שבועות שאני מופיע רק בצהריים ולמה עיניינים
לא זזים, הרי כבר חודשים אני עובד על הפרוייקט, ובכל מעבדה
אחרת לאנשים כבר יש תוצאות, רק אני תקוע מאחור והמעבדות
המתחרות כבר משיגות אותנו ולמה כבר אין לנו את הגן, הרי צריכה
להיות איזו שיטה חכמה, איזה רעיון שירים לנו אותו במכה אחת,
הופ כזה, ורציתי להגיד לה שזה לא פשוט, ושאין פה הנחות ושאין
קיצורי-דרך, ושהפרוייקט הזה כבר לא מעניין אותי אף פעם לא
עיניין אותי ושאני מרגיש שיש לי אבן גדולה סביב הצוואר שלא
נותנת לי לנשום, שכבר שנתיים אני כבר לא זוכר איך זה לנשום,
שנתיים תקוע פה באיזה פקק שאין לי את האומץ לחתוך ממנו
לשוליים, ובטח ששתקתי והתכווצתי בכיסא מנסה להיות גמד ועשיתי
תנועות לא ברורות של "כן" ו-"לא" ו-"אני מבין" ו-"אני מצטער"
ו-"לא יודע" עם הראש.
יצאתי הביתה כמה שעות אחרי שהיא הלכה, כי אחרי השיחה הזו כבר
היה מעט מאוד שנקיפות המצפון היו יכולות לעשות נגד הדיכדוך. לא
היה לי כח לעבוד, רציתי לברוח הביתה. בגלגל"ץ כבר דיברו על
הפקקים, מאיינשטיין עד גלילות ובאיילון צפון מלה-גארדיה עד
גלילות ומגלילות עד שפיים ומצומת הפיל בואך הכפר-הירוק עומסים
כבדים עקב תקלה ברמזור הכוונה במקום. אז החלטתי, אפילו שחשוך,
לנסות את הקיצור. גרוע יותר לא יכול להיות.
הסתבכתי קצת עד שמצאתי את השביל שהוביל אליו, אבל ברגע שעליתי
עליו, ידעתי איפה אני נמצא. הינה השלט ההוא, מוכה וחלוד,
והצריף שנידמה לי ששמעתי לידו כלב נובח, ונידמה לי שראיתי שם
את מגדל המים. יריעות הניילון של החממה היכו ברוח מול
הדימדומים, ונשמתי עמוק את האויר. שקיעות תמיד עשו לי את זה,
אני זוכר את הקיצור בכביש מעל הים ואת השקיעה שם על הצוקים
ואיך חשבתי, כמו כולם בטח, שזה יהיה מקום נהדר להביא אליו
בחורה, רק שאף פעם לא היתה לי מישהי בזמן המתאים ובכלל אני לא
עושה הרבה בנושא כרגע, כי אני כל הזמן דחוס פה בלחץ והעיניים
לא מסתכלות רחוק יותר מהפגוש של היום הבא, כמו חולדה במבוך
שאין לה רגע לצאת החוצה ולראות את היופי שסביב למסלול המפותל
והשרירותי שהיא לכודה בו.
סביונים, חמרה, ברושים. פעמיים התבלבלתי בדרך ונאלצתי לחזור
לנתיב הראשי ולחפש את הפניה הנכונה, וכבר חשבתי שאני נוסע
במעגלים אבל הינה, הגעתי, אני בבית. נידמה לי. הסתכלתי בשעון
אבל כבר לא האמנתי לו יותר, לא בקיצור הזה. יצאתי מהאוטו
והסתכלתי בבית. משהו שונה. הוא ניראה מלוכלך יותר, או אולי רק
זקן פתאום.
פתחתי את הדלת ונכנסתי למטבח. ישבה שם אישה שעוד לא יצא לי
להכיר ושני ילדים חמודים שעשו מעשים מגונים בפירה. הם ניראו לי
מוכרים נורא, כאילו כבר ראיתי את התמונות שלהם באיזה אלבום
משפחתי ישן, והאישה חייכה אלי ופתאום ידעתי מי הם. נתתי לאישתי
נשיקה והסתכלתי עליה עוד פעם. לא ככה דמיינתי אותה.
רואה-החשבון הקטן שבבסיס הקרקפת ניסה לעמוד את שווי הנכס.
הייתה יכול מישהי יותר טובה? אולי, אולי. האמת היא שהיה יכול
להיות יותר גרוע. זה דבר איום לחשוב על אם ילדיך, והם היו
חמודים, גם אם הבן ניראה קצת... טוב, ילדים. ישבנו קצת
ודיברנו.
בחדר העבודה ראיתי שמישהו סידר את הבלאגן שלי. לא מגיע לי
מישהי כזאת. במגרות, הכל היה בסדר מופתי, גם אם על השולחן כבר
הספקתי לזרוק את כל העיתונים של הסופשבוע, ומצאתי שם את
התעודה, ועותק קצת מאובק של התזה. חתיכת קיצור-דרך. לא הסתכלתי
בה, אפילו שסיקרן אותי לדעת מה היה בסוף עם הגן.
עברו מאז שבועיים, וכבר די התרגלתי. לפעמים אני עוד מסתובב
בפרדסים, בדרך מהעבודה, אבל בנו שם כבר כביש חדש ואני לא מצליח
למצוא שום סימן-דרך מוכר, וטיץ' כבר לא יכול לעזור, יש לו
עכשיו מכונית אמריקאית גדולה ונמוכת-גחון ועברו שנים מאז שהוא
יצא לשטח. אני בכל-זאת ממשיך להסתובב שם, יש משהו מאוד פשוט
ויפה שם, בשדות. אולי ערב אחד אני אקח לשם את האישה, לראות את
השקיעה.