שירה סגל / הלוואי ולא ידעתי דבר |
מתי יהיה כבר לילה, החום שבשינה.
שם יש אנשים בי, שם אני
ישנה.
על הגבול הבתול שוב.
ליבי חולם,
מוחי בהמתנה מתוקה.
הכל אטום הרמטית עם סיוטים ושחור והכל כלול.
רק לא למות שם, זה הורס את כל הפנטזיה ואני מתעוררת.
פעם הייתי פיוטית יותר, חכמה. נראה לי שתם עידן היתמות וצריך
לקחת כבר אחריות על התנהגות מסריחה ולהפסיק לתרץ שזה הם.
לא אני.
אני כל כך מחפשת את הלבד. היחיד. הבודד שלא קיים בי,
הרי אני אלפי פרצופים מבועתים.
בהרמוניה.
ממתינים
לגודו.
שרק יגיע כבר.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|