באצבעותייך פרפרים החודרים לבטני, ומעלים בי דברים ששכחתי
מזמן.
וחיוכך אור, מגדלור, המניס פחדיי ומעצים כוחי.
ובית אין לי, גם לא מחסה, ומשכן נפשי אפר.
איחזיני הלילה מלבדייך דבר.

את לוטפת פגמיי ורואה בי שלמות.
צלוקתיי כיצירת אומנות בעינייך.
ובידייך מכחול המצייר על גופי, המעורר תשוקותיי, נותן בי חיים.
וליבי האפרפר מוצף צבע, וזה נעים.
ובמכחולך את מציירת את מתאר הגבר שהייתי, הגבר שרציתי להיות,
ובזכותך לרגע את אותו גבר זכיתי לראות.
תודה.

את חוזרת ואומרת, "אתה מדמיין".
ואולי אכן הכל פרי דימיוני...
אך בין סדיניי מצאתי שערה מראשך,
ובשפתיי טעמך המתוק-מעושן משתכשך,
ואוזניי ערלות מצלילו של צחוקך.
וכל אלו לעדות.
עדות כי הינך אמיתית.
עדות כי... היית.