כמו סרט שחוזר על עצמו. את נופלת, מישהו ניגש שולח את היד
ומרים אותך על הרגליים. חולפים כמה ימים והוא נעלם לחודשים. את
לא מחזיקה מעמד ונופלת שוב.
לא יודע איך אצליח לעמוד בזה. יותר מדי צלקות יש עלייך,  יותר
מדי תפרים אני לא יכול לשבת בשקט. חושב איך לשכנע אותך שנלך יד
ביד למקום אחר. לגרום לך להבין שאת טועה. כשקיבלת ממנו היום
מכתב עינייך נצצו כמו שני כוכבים ושפתייך האדומות חייכו. ואני
יושב בצד מחכה לקריסה.
"מה שלומך?" שאל. ובכית מאושר בכי של ילדה קטנה, ילדה שלי. רק
מסך הפריד בין הדמעות שלך לאדישות שלו ורק אני רואה אותן
זולגות. עברה שעה והוא היה חייב ללכת. את אוהבת את החיים כי
מצאת אותו ומה איתי? כשאת מתהלכת ברחובות מנסה לראות לאן הוא
נעלם, מבינה שלא תמצאי אותו עוד.  אני פה, נשאר איתך תמיד לא
אעזוב מבטיח, אבל את מתעלמת.
קיווית שלא ילך כל כך מהר והוא הלך. התפללתי שתשמעי ממנו היום
ושמעת. שעה אחת מאושרת הייתה לך היום. הוא היה קשה כמו אבן אך
דמיינת שעטף בחום. "תשמרי על עצמך, להתראות" ולא ענה על השאלה
מתי תשוחחו שוב. "גם אתה" ענית והוא כבר חמק החוצה. היד שלך,
היד הקטנה נצמדה למסך וטיפות מלוחות ירדו במורד הלחי, גם שלי
גם שלך. את רוצה רק אותו והלב שלי נשבר לרסיסים. עצובה ואין מי
שיחבק אותך, הוא הלך. כל כך רוצה להראות שאיכפת לי ממך שתדעי
מה קורה גם אצלי שתתענייני. כואב לי שאת נופלת כמו בובת חרסינה
מתנפצת על הריצפה. מתי תרשי לאסוף את השברים? להגן עלייך שלא
יקרה כלום, אדאג שתהיי מאושרת ולא רק לשעה. ואת משיבה בשאלה
"למה הוא עזב?".
יושב על השטיח עם ראש מורכן, מנסה להבין כמה עצובות יכולות
להיות התשובות. את עוד עם היד על המסך ממשיכה לבכות. לא מחבקת
אותי, את הדובי שבצד.