אמא יש רק אחת...
אבל לי... לי יש ילד רק אחד...
חיינו מתנהלים בשיגרה יום יומית,
אין דבר מופלא או יוצא דופן במהלך חיינו, ועם זאת כל מהלך שלך,
כל מילה שלך - קסם
"אמא אני אוהב אותך"
"כמה אתה אוהב אותי?!"
"עד השמים וחזרה... ועוד קצת סיבובים"
"מה, זה הכל?!... חכם בלילה... אני... אני אוהבת אותך עד סוף
החלל, חזרה ושוב לחלל וחזרה..."
"אז.. אז אני אוהב אותך פי אלף ממה שאת אמרת..."
"אז אני אוהבת פי מליון...."
"מה יותר גדול מליון או אלף?"
"חחחח"
האהבה הזאת שאתה מציף אותי בה, אהבה שאינה תלויה בדבר, גם
כשאני כועסת, עצבנית או עייפה תמיד יש בך אהבה כלפיי, כשהעצבות
עוטפת אותי ואתה בחושייך הזעירים קולט זאת, בא ועוטף אותי
בזרועות הקטנות שלך, מוליך אותי מתוך העצב אל האהבה.
ואני רק תמהה איך אין אדם בוגר עם הלב גדול המימדים, היודע
לאהוב כילד התמים הזה.
"אמאאאא... אני רוצה לשתות!"
"בבקשה... ולך לישון כבר"
"אמאאאא... עוד חיבוק ונשיקה"
"מואהה... לילה טוב"
"אמאאא... השמיכה שוב נפלה"
"אוףף.. לילה טוב... ועכשיו די, לך לישון מיד, כבר מאוחר"
"לילה טוב אמא"
עינייך עצומות ונשימותייך המתוקות נשמעות בחלל החדר,
בעודי רוכנת מעלייך, מלטפת את ראשך הקט המבצבץ מתחת לשמיכה
העוטפת את גופך, נושקת על מצחך ולוחשת... שינה מתוקה אהבה שלי,
מי יתן וחלומותייך יהיו מתוקים כדבש.
מהדקת את השמיכה על גופך, ויוצאת בגפי מהחדר, ורגע לפני שאני
נעלמת מחדרך אל המסדרון החשוך מסתובבת שנית, לבדוק שוב את
שנתך, בעיני אהבה ליבי מחייך.
ואני רק תוהה איך אין אדם בוגר שיכול להוציא ממני חיוך אהבה
בנשימותיו המנסרות.
"בוקר טוב אמא"
"מממ... בוקר טוב"
"עשיתי לך הפתעה... את רואה אני כבר לבוש"
"נשמה שלי... ציחצחת שיניים?"
"כן"
"מה להכין לך לאכול לבית הספר?"
"אני הולך לקנות במכולת סופגניה"
בבוקר יש לומר שאני הגרועה ביותר, קמה לרוב זעופת פנים, ממהרת,
לחוצה שמא אאחר לעבודה, לא מסוגלת לפתח שיחה, ורק הברות של...
המממ...אההה... נשמעות מובנות לי.
ביום שנכנסת לחיי, הבקרים שלי ניראים כלקוחים מאיזה סרט משונה,
הנשיקה הקטנה שלך שמעירה אותי כל בוקר, גורמת לנשמתי לחייך
אלייך, השיחות הקטנות שמתנהלות בנינו בבוקר ניראות לי יקרות
מפז, וכשאני מורידה אותך בבית הספר... וכל יום כשיגרה מורידה
את החלון וצועקת... "הייי... תהיה ילד טוב... ביי נשמה..."
ומפריחה נשיקה באוויר.
הרוגע והשלווה שהבאת לבקרים... כמו מוסיקה נעימה המתנגנת בראשי
לשארית היום.
ואני רק תמהה איך אין אדם בוגר שבקריו רבים, המסוגל להכניס
לבקרי שלווה.
"אמאא... אבל למה את כועסת עליי... תקשיבי רגע..."
"אני כועסת כי עשית משהו לא בסדר"
וקולי מתחיל לגווע מצעקתו
איך זה שילד קטן שכזה יודע איך לדבר אליי, יודע להרגיע את הכעס
שבי, יודע לנתב אותי גם בכעסי הגדול, גורם לי להבין שטעיתי...
מכניס הגיון לדבריו, מדבר איתי, מסביר לי... מרגיע אותי... ולא
סופג טינה.
ואני רק תוהה איך אין אדם בוגר, עם כל תבונתו, חוכמתו ונסיונו
הרב, יודע להרגיע את כעסי.
ילד... אני אוהבת אותך
ואני רק תוהה.... האם בבגרותך תהיה לאחרת כמו שעכשיו אתה
למעני, או שמא גם היא תכתוב על כך שאין בוגר המסוגל להבינה
כילד....
24/11/01 |