האיש הלך אל הגבעה והתיישב בראשה. הנוף ממנה היה בדיוק לרוחו:
רקיע פתוח נמשך עד אין קץ, אפרים עצומים השתרעו לרגליו, וקול
שקט שקט של רוח מלטפת. האיש סיכם בינו לבין ליבו כי זו הנקודה,
זהו המקום, שם יקים את ביתו.

שבוע מאוחר יותר הגיע האיש מצויד בתיק תפוח על גבו. לאחר טיפוס
מאומץ הגיע האיש המזיע אל ראש הגבעה והניח את התיק על הדשא
הירוק והרך. הנוף נשאר אותו הנוף, והאיש בירך בליבו את מזלו
הטוב על שלא בגד בו. חיש קל פתח את תיקו והחל בונה את ביתו.
מילה מילה בנה אותו. תנועותיו היו מהירות ומדויקות ובמהרה קרם
הבית פסקאות ומשפטים. כעבור כמה שעות כבר היה עומד כל כולו על
תלו: בנוי וגמור, מנוי וגמור להיות הבית הכי מיוחד בסביבה.
האיש עמד מן הצד לרגע, השקיף בסיפוק גדול על ביתו-יצירתו, ואחר
פתח את ה'דלת' ונכנס הביתה.

שמו של האיש המתגורר בתוך בית המילים יצא מביתו, התגלגל במדרון
הגבעה הירוקה, והגיע עד מהרה לאוזני כל. הבריות החלו עורכות
טיולים נעימים בטבע רק בכדי להגיע ולראות את הפלא הזה. את הבית
העשוי ממילים, ואת האיש המתגורר בתוכו.
בהתחלה באו רק זוגות אשר רצו לספוג קצת מתחושת הרוגע והשלווה.
אחריהם כבר החלו מגיעות המשפחות הקטנות: הורים מאושרים מצביעים
על הבית המופלא ומראים לילדיהם כיצד נחמד עולם זה אשר בו חיים
כולם.
ולבסוף כבר נהרו נחילים מפותלים של אוטובוסים מפייחים במעלה
הגבעה, חורצים באדמה ההמומה שבילי שריטות בגלגליהם הגדולים.
תיירים צצו מכל העברים והבזיקו במצלמותיהם ללא הרף. היו שבאו
דווקא בשעות הלילה, לראות את ה'מנורה' מבהיקה בחושך, והיו
שהעדיפו את שעות האור, בהן היו יכולים לראות את ה'חלונות'
פתוחים לרווחה מאפשרים לרוח לבוא ולהרעיד את ה'וילונות'
העדינים.

והאיש, כצפוי, הסתתר בביתו ולא הראה ולו את קצה אפו לעיני
האנשים. היה יושב מסוגר בביתו ונושא תפילה כי יישאו הכל רגליהם
וילכו לתור אחר פלאים חדשים, ויעזבו אותו ואת ביתו במנוחה.
הזמן חלף בתבניות של שבועות, והאנשים עוד הקפידו להגיע ולפקוד
את האיש וביתו. האיש, מצידו, הקפיד להסתתר מאחורי המילים.

כמה שבועות נוספים חלפו, ופלוגות גדולות של עננים שחורים החלו
מתקבצים בפאתי הגבעה הירוקה הומת האדם. בכל יום נוספו עוד כמה
עבים חדשים לגדודים העצומים, וכבר מחנה שלם, שחור ומאיים, היה
חונה אל מול הגבעה, אל מול האיש שהסתתר מאחורי המילים.
משהבחינו המבקרים כי החורף ממתין לכלות בהם את זעמו, נחפזו
לעלות על האוטובוסים הרבים שהמתינו להם, ולהסתלק חיש קל
לעריהם, לאחוזותיהם, למיטותיהם.

האיש שהסתתר מאחורי המילים שמח כי נותר בגפו, והעז, לראשונה
מזה ימים רבים, לגלות את פרצופו ב'חלון' ביתו והביט במתרחש
בחוץ. רק כך גילה כי חורף קודר אורב לו, עומד להזליף עליו
טיפות גדולות וכבדות. החל מתרוצץ האיש, עולה ויורד ללא הרף
ב'מדרגות'. זיפת את ה'גג', אטם את ה'תריסים', חיזק את
ה'משקופים' והתקין 'אח' גדולה ו'ארובה' שיחממו אותו בימים
הקרים העומדים לבוא. משסיים את מלאכת ההכנה המפרכת, פנה
להתיישב ב'כורסא', הניח רגליו על ה'שרפרף' והביט מבעד ל'חלון'.
בחוץ השמיים כבר היו שחורים משחור, אך בליבו של האיש שררה
שלווה. הוא ידע כי הוא בטוח מאחורי מלותיו, בתוך כתלי ביתו.

החורף חלף לבסוף. תשעה שבועות תמימים לא חדלו השמיים מלהכות
בבית הקטן, אך לא יכלו לו, ובשבוע העשירי התייאשו העננים
ונסתלקו להם, והשמש שילחה אלומות אור ראשונות, מגששת אחר האדמה
הקרחת. כמה ימים נוספים עברו והדשא הירוק שב לצמוח וכבר כיסה
את המדרונות, ושוב הכל היה ציורי כבעבר. האיש היה ספון בבטחה
בביתו כל החורף, ועתה ישב ב'עליית הגג' והסתכל בארץ מתכסה
בעלווה ירוקה.

ובעודו מתבונן בשלווה בעולם, ראה נקודה שחורה קטנטנה עושה את
דרכה במעלה הגבעה. האיש המשיך מתבונן בדריכות בנקודה, והיא,
מצידה, המשיכה מתקדמת. עתה כבר לא הייתה עוד נקודה שחורה, אלא
קיבלה צורה, והאיש שהסתתר מאחורי המילים הבחין בגוף של עלמה
בתוך הנקודה. באחת זינק מה'כורסא' וטס במורד ה'מדרגות'. הגיע
אל 'חדר הכניסה' ועמד חושש מאחורי ה'וילון'. העלמה, שעכשיו כבר
לא זכר שהייתה פעם נקודה שחורה, הייתה היצור החי היפה ביותר
אשר זכה לראות במו שתי עיניו מאז התיישב בביתו, פשוט את התקופה
אשר קדמה כבר לא זכר. לרגע עמד המום במקומו ולא זז, כאילו קפא
על שמריו, וברגע הבא כבר ניתק מה'רצפה' ונס אל ה'מרתף'. שם ישב
נעול בתוך 'קופסה' מכווץ כולו ולא העז להשמיע קול. הוא פחד.

העלמה היפה ניגשה אל הבית היפה. היא בחנה אותו דקה ארוכה. הוא
היה הדבר היפה ביותר אשר זכתה לראות במו שתי עיניה מאז שזכרה
את עצמה, פשוט את מה שקדם לכך לא זכרה. היא התפעלה מה'רעפים'
הצפופים ומה'גינה' הקטנה. היופי חדר לנחיריה ומילא אותה. כעבור
רגע כבר הייתה על יד הכניסה. היא שלחה יד רכה אל ה'ידית'.

את מה שלא יכלו המוני האנשים במצלמותיהם המסמאות, את אשר לא
יכלו איתני הטבע עצמם, יכלה העלמה הצעירה. מגעה המיס את המילים
עד ל'לבנה' האחרונה, וכעבור רגע התאדה כל בית המילים הגדול ולא
נותר ממנו דבר. משנעלם העשן, הבחינה האישה באיש המצונף. הוא
רעד. היא ניגשה אליו ונגעה בו. הוא פקח את עיניו וראה כי ביתו
נעלם. נגיעתה הרגיעה אותו, הוא הפסיק לרעוד והתרומם. עכשיו גם
הוא נגע בה, כרך זרועו סביב מותנה. הם הביטו זו בעיני זה ואזי
ירדו מהגבעה.

אין מה לומר, הקשר ביניהם היה ממש מסריח. בלי כל המילים האיש
לא היה שווה הרבה. היא עזבה אותו אחרי שבוע ועברה לצאת עם
מישהו עם זקן. הוא התחיל לעבוד באיזה תיכון בדרום.
וזהו.