בתשוקה, צימאון, כעס, געגועים ושנאה
שתיתי את שפתיך
בליל אמש.
מתוך העלבון והשתיקה
הבוקעים מן החדר השני
שקעתי בחיבוק שלך,
שידעתי היטב מה הוא טומן בחובו.

היצרים שעוטפים אותנו,
כשאנחנו יחד -
לבד.
המתח הזה של שנינו -
כאחד.
חודשיים של בדידות, פיזית, איומה
נופצו בלילה אחד
שכמעט ולא היה
ויצרו סוד זוגי
של מעשה -
אהבה גנובה.

ועכשיו אנחנו שומרים בבטן,
מסתירים את מה שלא היה.
ושוב שקרים וסודות
ותשוקה בוערה.

"את עושה בלי לחשוב"
היא חזרה ואמרה.
ואני התעקשתי -
"אני בכלל לא פזיזה".
שאך לפני רגע
הפזיזות הכריעה
אותי.
חסרת מחשבה.

זו כבר לא טעות אחת.
זו כבר טעות שניה.
ובטח תהיה שלישית
בהזדמנות הראשונה.

זו הבדידות.
זו השתיקה.
זה הלבד.
שחסר את הביחד
שאי אפשר ליצור פה.
זה סוג של כלא נפלא.

יודעת מראש איך זה ירגיש.
ופתאום שוב איכפת לך
ושפתיך נחות על שלי
ופתאום שוב נעים לי
וחמים לי
ופתאום אתה אוהב.
ממתיק סוד
יודע מראש
איך זה יגמר.

ופתאום מוזר לי להירדם
במיטה ליד.
אני מרגישה לא שייכת.
פעם היה פה שמפו שלי.
הייתי ישנה פה כל ערב,
אתמול הלכתי בלי להשאיר אפילו -
גרב.