מילים:  נתן אלתרמן
לחן וביצוע:  ליאונל
כינור:  גל בנימין                          

                         
                         הלילה תמר והתמיה ויהס
                         את כל השוקים מניעי הבבות.
                         רועם ושוקע השקט היה אז.
                         ירח קטר בשקמים צהבות.

                         העיר, כדחליל, נשארה בלי יוניה,
                         מול אפק נכרי וקרוב כשואה.
                         עבר עטלף וטפח על עיניה,
                         חמקה על כתף לטאה.

                         וברעד קטוע של חטא ומחתרת,
                         בקרב מסתר של שתיקות וקולות,
                         בחום נשימה עצורה ונמהרת,
                         נשפו אל פניה שרב וחולות.

                         השביעו בשם הגדלות והחרב,
                         בשם היגון השובר את הדם,
                         המיטו עליה בדידות וסחרחרת,
                         שלחו בה את צהב אדם.

                         והיא, בחלום, שמלותיה קורעת
                         והיא עירומה מול מרחב, מול מדבר,
                         שלו כמו רעם, כובש כמו רעד,
                         מרגיע כמות עצוב ומפאר.

                         נחש על התל צוארו לה שלח,
                         נשא כנורו הישן ויקד.
                         בכל השקמים התאבך הירח,
                         בשער נצבו שנים עתיקות.

                        והיא נשבעה - לא אנחנו שמענו -
                        והיא נשבעה, בחרוק אבנים,
                        לזכר בערבלת יומנו שלנו,
                        לשמר בשבית מחשכיו הלבנים - -

                      - את רחב הלילה הזה הפקוח,
                        את לחש האב והלהב הזר,
                        את יד מולדתה השלוחה לה ברוח,
                        את כח בכיה שאיננו נשבר.