ליאור קיפלה את המכנסיים והכניסה אותם לתרמיל המתפרק שלה. היא
העיפה מבט לשעון ונוכחה לדעת שנשארו לה רק עוד 30 דקות עד 9,
ועוד מעט ייכנס אחד הצוערים וילווה אותה לשער הבסיס. מפקד
הפלוגה אמר שאין לו טעם לפנות את זמנו מנסיבות כאלה; השיחה
המסכמת הייתה כבר אתמול.

הם ישבו על הספסל המרווח בכניסה למגורים (=אוהלים עם שלט גדול
ויפה של "קורס חובלים פלוגה 1") ושתקו. במקרים רגילים היא
הייתה צריכה לצפות לנאום לא-יהיה-אותו-דבר-בלעדייך, אבל הפעם
לא היה מה להגיד. כשנותרו דקות ספורות לסיום והיא כבר החלה
להפנות את ראשה לחיילים שנכנסו בזה אחר זה לאוהלים, המפקד כחכח
בגרונו.
"אני מאוכזב," הוא אמר בקול יציב ובטוח. "ראיתי בך פוטנציאל
חסר תקדים, אחת החיילות הטובות ביותר שהיו בקורס. דיברנו כבר
על אות הצטיינות..."
ליאור השפילה מבטה. ידיה רעדו קמעה, אך היה לה קשה לבחור אם זה
מקור או התרגשות. היא לא רצתה להיות שם, רצתה לחזור הביתה
ולהתכרבל בשמיכה הנעימה שלה, אבל המחשבה שמחר כבר תחזור לחיים
האזרחיים גרמה לה להרגיש מנודה. חודשים שלמים הייתה רואה את
אותם אנשים יום אחר יום, חודשים שלמים היו עוברים אותם מבחנים
ואותם קשיים; היו נפרדים מכל אלה שלא עמדו בבחינות, או לא עמדו
בגעגועים והיא - היא רק רצתה להצטיין בכל.
"אין לי מה להגיד לך יותר. מחר יישלח מישהו ללוות אותך החוצה,
לי יש דברים חשובים יותר לעשות."
הוא קם מהספסל והיא מיד אחריו.
"משוחררת."
"כן המפקד."
גם כמה שניות לאחר שהמפקד פנה אחורה לא יכלה להוריד את ידה.
היא החלה להיזכר בפעמים הראשונות בהן הצדיעה; הימים הראשונים
בצבא בהם כבר היה אפשר להבדיל את חיבת המפקדים, המפקדים בימי
הזיכרון... היא ידעה שלא תוכל לצאת מבעיות שתיצור לעצמה על ידי
פרוטקציה והיה ברור לה שברגע שיש עילה להעיף אותה - הסמפטיה
שלהם אליה לא תשא משקל.
והיא לא עשתה בעיות. עד יומה האחרון הגיליון שלה לא נשא יותר
משתי עבירות קלות (האחת על פעם שהיא לא הצליחה להגיע בזמן
למסדר בוקר והשניה על כפתור שלא הצליח להיסגר לה בחולצה), וגם
אז שברה שיאים בקרב חבריה לקורס.
הכושר היה הבסיס היחידי שגרם לה לבעיות קלות, אבל בימים
האחרונים כבר החלה להדביק את הקצב והזמן היה ספור עד השעה בו
יכלה הייתה להיות כמעט כפי שהשאר.

היא הורידה את ידה בכניעה. אמיר בדיוק יצא מהאוהל ושאל לפשר
העמידה שלה שם. היא לא בכתה; היא הרגישה מובסת, אבל יחד עם זאת
הרגישה שעליה להיות חזקה יותר מתמיד ולא להראות את חולשותיה.
כבר התרגלה לזה.
"אז את עוזבת מחר?" שאל.
"בבוקר."
"וואו..." הוא מלמל, "כמעט אף אחד בפלוגה לא יודע."
היא הרגישה גל של דמעות עולה בעיניה. כשעיניה החלו להיטשטש
וידעה שעד הדמעה הראשונה הזמן מועט; המציאה תירוץ על אריזה
וברחה לאוהל של הבנות.
שירה ודנה לא היו שם. השאירו לה פתק תמוה שהסביר בקור רוח את
נסיבות היעלמותן ואף מילה על יציאתה הקרובה.
עד כמה שרצתה לבכות, לא יכלה להביא את עצמה למצב של התייפחות.
היא רצתה לשקוע ביגון, אך משהו בה נסתם; תחושת העצב. במקום
להרגיש מה שרצתה, לא יכלה לעצור את תחושת הכישלון; הבושה
שתיאלץ להתמודד עמה אם תחזור הביתה.
הבית - המקום בו ציפו ממנה כל כך הרבה כל הזמן והמחשבה על מה
שהם ייאלצו להגיד למכיריהם שדרשו לשמוע סיפורים על הבת
המצטיינת; האחות שחשבו שתהיה האחרונה שתביא תארים בצבא... היא
גרמה לה להתחלחל.

התרמיל שלה היה מוכן. רק היא הצליחה לדחוס את הכל לתרמיל לא
גדול במיוחד בזמן שהשאר השיגו "אישורים מיוחדים" כדי להביא את
אחד התיקים הבומבסטיים שקנו להם כשרק התגייסו.
20 דקות.
לא ידעה מה לעשות עם עצמה. לא דמיינה שיישארו לה דקות אחרונות
באוהל; להסתכל על המזרנים החוליים, להיזכר... הפעם הראשונה
שהגיעו לשם והתלוננו על חוסר מקום בזמן שהבנים הצטופפו באותו
גודל אוהל רק שמספרם היה כפול ב4. מאז הספיקו לצאת שלוש בנות;
שתיים פשוט התקשו והאחת עפה מהקורס אחרי שהעתיקה באחד ממבחני
הבטיחות.
נזכרה בסופי שבוע הנדירים בהם חזרה הביתה ונפגשה עם המשפחה.
ואז נזכרה בחברים שלה - אותם חברים מימי בית הספר שלא ראתה
מסיבות שונות. החברים היחידים שלה היו עכשיו בקורס, וגם הם היו
נפגשים עם חברים מעברם כשחזרו לביתם.
ניערה את המחשבה מראשה. ניסתה לעודד את עצמה שהכל יהיה בסדר
ברגע שתצא סופית מהבסיס ולא תצטרך לחזור.
היא ידעה שלא תחזור לביתה. הכל כבר היה מתוכנן לפרטי פרטים.
13 דקות.
נראה היה  שהזמן עמד מלכת.

הוא ידע שהוא עומד לאחר. כיוון שני שעונים מעוררים, אך ללא
הועיל; הדרך ארוכה מדי והוא היה צריך להתעורר מיד. לא רצה
להשאיר אותה שם לבדה; לא רצה שתצטער על הבחירות שלה, על מה
שעומד להתחיל.
כשפנה לכביש המוארך והנטוש לכיוון הבסיס, ראה חיילת עוצרת
טרמפים. לא הייתה אפשרות שייעודה היה אחר מייעודו, והמחשבה על
כל האנסים צמררה אותו; אז הוא עצר.
"בוקר טוב." בירכה אותו החיילת ונכנסה.
"שלום..." אמר בהיסוס. "ממתי מותר לחיילות לעצור טרמפים?"
"אל תדאג, התקשרתי למפקד שלי וביקשתי אישור מיוחד."
"ומה אם אני איזה סוטה או אנס?"
היא חייכה.
"אני רואה שאתה לא. חוץ מזה שסוטים ואנסים לא פונים לבסיס של
חיל הים, במיוחד בשעות כאלה."
"הבנתי."
היא בחנה אותו בהתעניינות במשך כמה שניות.
"אתה לא חייל."
"נכון."
"אז מה?"
"אני אוסף מישהי."
"חברה שלך?"
הוא היסס. אפילו לא הבין למה; פשוט הרגיש שהוא חושף אותם כל
עוד הוא מדבר אתה.
"כנראה שכן."
"לא נשמע מבטיח."
"זה צריך להישמע."
הוא עצר ברמזור נטוש. תחושת האבסורד המוכרת חזרה אליו מהפעם
האחרונה שנסע אליה באוטובוס. הצבעים התחלפו והוא נשאר במקומו.
"למה אתה לא עובר?" שאלה בתמיהה.
"מחכה לירוק."
"אבל אין פה אף אחד."
"אז מה? אני מנסה להיות בטיחותי."
היא צחקה. קולה היה נעים ונשי ורק אז בעצם קלט את עוצמת הנשיות
שלה. מדיה תאמו לה להפליא והיא פתחה את אחד הכפתורים העליונים
בחולצתה.
"קוראים לי נטע, אגב."
"אני אורון."
"שם יפה."
"תודה."
הרמזור התחלף והוא המשיך לנסוע. בינתיים נטע הדליקה את הרדיו
לתחנה לא מוכרת שהשמיעה, למרבה האירוניה, את השיר שלו ושל
ליאור.
"אז מי זו חברה שלך?"
"מה?.." הוא התנער.
"חברה שלך? השנויה במחלוקת?"
הוא גיחך; שנויה במחלוקת היה בהחלט התואר המתאים ביותר
לליאור.
"היא בקורס חובלים."
"אתה רציני? היא גברית כזו?"
"ממש לא... היא פשוט ממש חכמה."
"אבל כדי להיות חובל צריך להיות גברי, לא?"
"הכושר עושה לה קצת בעיות, אבל חוץ מזה היא מהמצטיינים."
"באמת? סבבה, שווה."
היא שתקה קצת.
"ואתה אוהב אותה?"
אורון העיף אליה מבט והסתכל לה ישירות בעיניים.
"כן. מאוד."

ליאור הרימה את התיק והלכה בעקבות חייל לא מוכר לה. הוא לא היה
מהקורס, לפחות לא מהמחזור שלה, אבל היה נראה קצת יותר קטן
ממנה. אולי בן 18, 19. הוא היה חברותי ועזר לה עם השק כביסה
שלה, ששקל כפול מהתרמיל.
הוא האט לקצב שלה והלך לצדה.
"אז מה קרה?" שאל. היא ידעה לאן הוא חותר; כולם חתרו לשם.
"למה אני עוזבת?"
הוא הנהן.
"היית מאמין לי אם הייתי אומרת שהספיק לי?"
"לא ממש. שמעתי סיפורים."
"אהה... אני סלבריטי?"
"משהו כזה," צחק. "את יודעת כמה שערוריות נדירות פה."
היא חייכה. כשחיכתה לו בחדר ציפתה למישהו קר שפשוט ילווה אותה
החוצה וייתן לה לשקוע בעצמה ולהבין מה קורה עכשיו, אבל הבריחה
מהמחשבות על העתיד קצת הרגיעה אותה.
"זה נכון ש..." הוא היסס. "אני פשוט אשאל ואת לא חייבת
לענות."
היא הנהנה.
"את בהיריון?.."
השאלה הזו לא תפסה אותה מוכנה והיא החלה לצחוק.
"לא שידוע לי."
"...כי זו השמועה פה."
"שאני בהיריון?"
הוא הנהן במבוכה.
"אז אני לא."
הם המשיכו ללכת בשתיקה. היא ידעה שהוא מצפה ממנה להסבר קצר,
אולי כדי שיהיו לו עובדות לזרוק בפניהם של שאר חבריו. היא לא
רצתה להתחיל לספר לו סיפורים.
הם הגיעו לשער ובעוד היא יצאה החוצה, הוא נשאר בתוך הבסיס ועמד
מולה כשהשער נסגר ביניהם.
"אז למה בעצם את הולכת?"
היא הרגישה מועקה סביב התשובה לשאלה הזו. החיילים בביתן שקעו
בשיחה ארוכה ולא שמו לב להתמהמהות שלהם.
לבסוף הנמיכה את קולה ללחישה.
"אני בורחת."

כשפנו את הפנייה האחרונה לבסיס, אורון הרגיש איך כל העצבנות
שלו מתרכזת בחזו. נטע עשתה את כל הדיבורים והאי שקט כמעט
והלחיץ אותו.
ואז הוא ראה אותה. היא ישבה על המדרכה ועצמה עיניים והחולמניות
המוכרת שלה גרמה לו לחייך את אחד החיוכים הנדירים שלו. כל
העצבנות, הלחץ, האשמה, החוסר ודאות... כולם נעלמו כשראה אותה
יושבת שם עם עצמה. תחושה של התרגשות הקיפה אותו ולא יכל היה
להוריד את עיניו ואף לא להפסיק לחשוב על המגע שלה.
נטע הסתכלה עליו ואז עליה. השתתקה עד שהמכונית עצרה ואורון
והיא יצאו החוצה.
"אז זו השנויה במחלוקת?"
"בכבודה ובעצמה."

שאון המכונית גרם לה לפקוח את עיניה. אורון היה שם עם חיילת
נאה במיוחד שאמרה לו משהו ונתנה לו נשיקה על לחיו. היא לא
קינאה; האמינה בו בכל ליבה.
הוא התקדם לעברה בזמן שהחיילת האנונימית מיהרה לכיוון החיילים
בביתן ונעלמה.
היא קמה ממקומה והשאירה את התיקים שלה מאחור. כל מה שרצתה היה
להתקרב אליו ולדעת שהסיבה שלה מוחשית.
רק אז - רק כשהייתה במרחק סנטימטרים ממנו - רק אז הרגישה איך
הדמעות עולות בעיניה והעצב ותחושת הכישלון נמהלו במחשבות על
הדף החדש שהיא עומדת לפתוח בחייה.
היא חיבקה אותו.
"לאן נוסעים?" שאלה.
"לכל מקום רחוק מאנשים."
היא הרפתה והסתכלה בעיניו.
הוא מחה את דמעותיה.

הם נכנסו למכונית הכחולה ונסעו.

מוקדש לאחי הגדול, רעי -
חובל בתהליכים.