לא התפוגג עוד הלילה, והשחר טרם עלה.
שעה של תפר בין לילה ליום.
הזויה משהו. כמעט קדושה.
שעה של לבד לבד. לא בדד.
שעה של הגיגים, מחשבות, תוגות.
התהוות של תחילת יום.
כאילו יד נעלמה, מגבירה אט אט אור ו'סאונד' על במה.
אפור הופך אפרפר. מתבהר. לבן פנינה.
אוושה. לחשים. קולות רחוקים,
חריקת רהיטים, קולות קרבים. תחילת המולת יום.
כך - שוב ושוב, מפעימה תחושת ההתהוות.
וכמעט שלא חשה,
'אופס', היא חומקת וזזה.