האור שלו הבהב חלושות כבר כמה בטא-שעות. הוא לא יועד לפעול
בתנאי אנוש כה תובעניים למשך פרק הזמן שבו שהה בתחנת הספיגה.
הספירה לאחור עמדה להסתיים. בשארית קרני מודעותו הבחין בבלבול
שרחש בין אבריו השונים, אות להחלשות מנגנון העורקי הראשי, שבו
ביצע את תוכניות מגמת החיים המתקדמות שלו. כעת, רוב הבהובי
שנהב האנרגיה שלו מוקדו בבלימת התקדמות הריקבון. לא להרבה
פעילות זה יספיק, שמע לחישה מכיוון חישניו החיצוניים. יצורי
הפחממה שנעו סביבו הראו נכונות דלה להתחשבות בצרכיו המיוחדים
והגוברים. למעשה, הבחין די במהרה שככל שצרכיו גברו כך גם
נכונותם של יצורי הפחממה להתייחס אליהם בחיוב פחתה. למרות
שהחשיב את הדבר כאיוולת אנטי-תועלתנית וכפגיעה בחוקי-העל שעל
פיהם התנהל, ידע גם להבחין שכל ניסיון להסב תשומת לב להבנותיו
רק ירע את סיכויי הישרדותו וחזרתו במצב סביר למושבת האם. הוא
חיכה והקדיש לכך מאיות נבחרות מהאוסף שהוריש לו יוצרו למקרה
כזה. הסבלנות הייתה תכונה שהקשתה על תפקודו השוטף ושימוש בה
הצריך הערכות מיוחדת והפעלה מחודשת של כל מערכות הבסיס. הוא לא
אהב את זה, היה בזה ניסיון חומצי מדי, כמו שאיפת אוויר מטוהר.
אבל גם לא הייתה הרבה ברירה.
יחידת הטיהור שלצדו נעה באי שקט. מודל מוקדם יותר, חשב
באי-נחת. לא תחזיק מעמד כמוני. אולי אפשר יהיה להשתמש בכמה
רכיבים לאחר שתידום כדי להאריך את הימצאותי. את המחשבה האחרונה
איפשר בערוץ הפנימי בלבד, ולמרות זאת הרהר שעצם חשיבתה מהווה
פריצה של כללי הבטיחות שהותרו לו. כל מחשבותיהם נעו בחלל משותף
על פי טבע. כיוון שהיה מודל חדשני יותר, נרשמה בתוכו אפשרות
למחשבות בלעדיות שאליהן לא הייתה גישה, לפחות כך הועבר לו.
תמיד נותר מקום לספק שאולי גם למחשבות האלו יש מאזין נוסף
שאינו הוא. לכמה בטיוני שניות הרהר במשמעות הדבר-שאינו-הוא.
מחשבה חדשה עבורו, קשה היה למקם עליה ערוצים. קשה היה להכלילה
בתוכנית ההישרדות הכללית. כמחשבה, היא הייתה לא תועלתנית וככזו
היוותה מטרד.
"אולי הרהורים אלו הם חלק מהשיבוש הכללי", שמע עצמו חושב.
"כדאי להפסיק. אם לא אפסיק, יפסיקו אותי."
זה היה הפחד הגדול. בעברו נרשמה הפסקה כפויה אחת שהספיקה כדי
להתוות זיכרון שיכול להזהיר מפני הישנות ההתרחשות הלא רצויה.
סביבו המשיכה ההמולה. למרות בקשותיו, הוצב שוב בתחנת השיגור
לאפלטריון וריגר, שני כוכבי לכת שהיו פופולאריים במיוחד בקרב
במעמדות הנמוכים. בתי קזינו עם שאפשרו לכולם להיכנס וזונות
בעלות יותר מזוג שדי סיליקון אחד הפכו את ערי כוכבי הלכת האלו
למושכים במיוחד עבור כל פועלי המכרות שחיפשו דרכים מהירות
וזולות לריכוך חוויותיהם היומיומיות. האוויר בערים אלו הפך
לרעיל במפגשו עם בני האנוש וכדי למנוע הפצת זיהום בתחנת השיגור
ומעבר לה, על כל השבים משני כוכבי הלכת לעבור דרכו. ממש לעבור
דרכו, וכך להתנקות.
משמעות הדבר עבורו התגלתה כקשה מנשוא רק עם היווצרות הזמן.
עבורו התרחשה התגלות זו בעל כורחו. עד לאותו רגע, שלפניו לא
היה כלום שניתן היה לכנותו בשם, פשוט פעל על פי הנחיות קבועות
בהן לא יכל עדיין להפריד בבליל הפסולת הרעילה בה היה מצוי.
הזמן נוצר עבורו עם הופעת היחידה החדשה, או יותר מדויק לומר,
היחידה הישנה שלא ניחנה עדיין בתכונות האל-זכר שהוענקו לו
וברגע המגע הדביקה אותו בחיידק מהלך הזמן שכעת כרסם בו והביא
למצוקתו הנוכחית.
שני פועלים עברו דרכו. "איך אפשר להקדיש כל כך הרבה אנרגיה
לשדיים?" מצא עצמו שוקל לאחר כמה בטיוני שניות בהן מצא עצמו
אפוף בזכרונותיהם מהביקור האחרון שלהם באפלטריון. הוא לא הספיק
לרשום ביומן הפעילות לבדוק מדוע לאחרונה הוא ער למשקלן של
החוויות אותן הוא מעבד וכבר הגיחו לקרבו יצורי אנוש נוספים
ושוב מצא עצמו מעורבל בחוויות מיניות בלתי נסבלות שכללו הרבה
זיעה, גניחות ואף קטיעת איברים. תחושות קבס עלו בו, ורק ניצוץ
נדיר למדי של מודעות קיברנטית איפשר לו להתייחס לכל העניין
במכניות הראויה ולאפשר לקובץ ההנחיות הכללי שלו להריץ את
פקודות היסוד לאתחל את זיכרון הבסיס שלו כך שעקבות האנושיות
שפשה בו כוירוס תושמד. כך התאפשרה לו הפוגה מהמודעות המאוסה
שלקה בה ויכול היה לפעול ללא כל זיכרון או יכולת סינתזה.
אולי בגלל החירות הרגעית שזכה לה, הופתע כאשר שוב נזעק ממעמקי
תרדמתו הבינארית על יד הנוכחות האנושית שהפעילה את מברשות
סילוק הפסולת שלו. משהו שלא התאים לאף אחת ממאות מיליוני קודי
הזיהוי שלו התכנס בתוך תא המבוא והפיץ אותות זהובים לכל כיוון.
כל כך לא מותאמת הייתה נוכחות זו עד שנזקק לשלושה איתחולים כדי
לאשר את קיומה. לפחות קיומה המשוער, בשונה מתקלה תיכנותית.
כאשר הבין את מהות אי ההתאמה, הפעיל מייד את מערכות השמירה
וסגר את דרכי הכניסה והיציאה. היצור הפחממי ששהה בקרביו היה
שונה בתכלית מכל יצור שהכיר עד כה. במרבית מאפייניו היה זהה
לשאר היחידות שעברו דרכו ודרשו בתקיפות טיהור לפני חזרה לאוויר
המזוהם של כדור הארץ. אבל בפרט אחד בלט ובכך השאיר אותו ללא
מענה: הוא לא דרש עדיין שום דבר. הוא היה רגיל ביצורי פחממיות
שבואם בישר הפעלה מיידית של מערכות טיהור, זיכוך והצטיידות
מחודשת. בכל פעם הוא נשאר עם קצת פחות משל עצמו. רק לאחרונה,
עם הצטרפותה של יחידת המשנה הנחותה לתחנת הטיהור, נעשה מודע
לסופיות של תהליך זה. יחד עם רכישתה המיותרת מבחינתו של מודעות
זו, נכפתה עליו גם ההכרה בקיומו של קובץ ששכן בזיכרון הבסיס
שלו והכיל הוראות סגירה למקרה של דילול משאבים קריטי ובלתי
הפיך.
הדממה שהשתררה מאותו רגע והילך הבהירה לו שמשהו חשוב מתרחש.
יצורי הפחממה הנאלחים כבר לא פקדו את תאי הטיהור שלו ושל יחידת
המשנה שלו. במשך בטאי השעות שחלפו, כל מה שיכול היה לחוש בו
היה הנוכחות הזהובה והמהבהבת שרחשה בתוכו. כאשר איבד קשר עם
חיישניו הקיצוניים וכאשר דלתות הכניסה לא נענו לבדיקות
התקופתיות השגרתיות, כבר לא היה יכול להתאפק יותר.
"מה את רוצה ממני?"
"מדוע את פה?"
"האם את סוכנת של יצורי הפחממה שאותם שרתתי כל כך הרבה?"
התשובות התמהמו. הפעילות ההרסנית המשיכה. לאחר מספר בטאי שעות
הבחין שאינו מסוגל לתקשר יותר עם יחידת המשנה שלו. לא כך דמיין
שהדברים יסתיימו. הוא תמה על עריצותם של המתכנתים שטרחו לכתוב
קבצים בהם תואר עתידו כאינסופי. רמת האנרגיה הירודה יחד עם
דרישות החומרה המתמעטות דמו לפעולות ההפעלה הראשונות אותן
חווה, כאשר אירגון ותוכן מעגלי הזכירה שלו היה עדיין ברמת
פרימיטיבית. הוא כבר לא היה מסוגל לפענח את זמן התרחשות
ראשונית זו, מערכות ההחלפה שלו הוחלפו מספר פעמים מאז.
ההבזק האחרון היה קצר. לאחריו... |