קר כאן לבד בחדר,
החורף בחוץ,
החלונות לא שקטים,
כעס העולם ניתך בהם, גס ואלים.

אבל כאן,
למרות הרעשים,
ולמרות הכעסים.
למרות המריבות
וכל החודשים,
למרות כל אלו,
קר לי כאן לבד.

כל כך קר לי,
שאני כבר מתחיל לשכוח שידעתי פעם שמש.

כל כך חשוך כאן,
שאני באמת חושב שדמיינתי הכול.
אפילו בדמיון...
אני מתגעגע לאותם דמיונות.
הם אינם זולים בעיניי עוד.

כל כעסו של העולם,
כולו יוצא אליי.
ובצדק.

אין לי סליחות לעולם.
מכרתי את האחרונה לפני כמה חודשים.
ולא למרבה במחיר.
ממש נתתי אותה חינם אין כסף.
ומאז, השמיכה בלילה כבר לא מחממת.
והחורף רק נהיה יותר תובעני.
יותר תקיף.
יותר מר.
מה עשיתי לו?

ולא שאיני יודע,
אלא אני רוצה שמישהו יענה לי.
כי אם לא כן, אמשיך לענות בעצמי את עצמי.

כאותן לילות מאלף לילה ולילה,
לו הייתי ולו היינו.
ולו הייתי רוטשילד,
הייתי קונה אותך.
אפילו שזו כבר לא יד ראשונה.
וששילמו עבורך מחיר ישר והגון.
אפילו שלא היית באה עימי ברצון.

הייתי מכפיל ומשלש את המחיר.
כל מה שלא הסכמתי לשלם.
כל שלא הסכנתי לעשות.
לו הייתי רוטשילד.

את מי אני משקר.
גם לו הייתי מחר רוטשילד ואבו רוטשילד,
לא היית חוזרת איתי אל המיטה.
שכבר חודשים קרה ומקררת.
הלכת לבלי שוב,
השארת אותי ילדון עזוב,
גבר חלש, טיפש, עלוב.
שרק יושב ומחכה,
כשאת כבר בזרועות אדם אחר,
שמספק אותך ומנשק לך לחי וצוואר,
ואני לא יכול שלא לתאר,
ולרוחי המחזה קודר,
איך משם זה מתמשך,
מתלהט אך לא איתי,
כשאת איתו - זונה במיטתו.
אני לא יכול שלא לשנוא אותך,
אבל לא שנאה כזו של נו זה כך וכך,
אני מדבר על משהו עמוק מהלב,
זע במדקרות של עצב ונוגע בכאב.

קר כאן לבד בחדר,
חשוך,
וקודר,
אני תוהה אם עוד נשארה בי אמונה,
חולם לנשק ידך בפעם אחרונה,
להחזיקה קרובה לליבי,
ואת,
בכל הרוך שבך תגעי בי.
אני אתחמם לאורך,
בלילה אחרון של חורף,
כי תמו כבר חורפיי בעיר הזאת.
אולם היטב אני יודע, שלא עוד.

ביני לבין עצמי,
תזרח מחר השמש?
לא הייתי מהמר בלירה אחרונה שנותרה לי שתזרח.
ועדיין קר, קר כל כך.