שירו ארי / אחרית |
את הנשיפה האחרונה, מכבה את נרות
הנשמה שמקשטים את היכלך
רואה את הדרך שבה נוזלת השעווה,
מתקשה להתקרר
ליד טביעות רגלייך המתאדות.
וכך,
הרגישי את לבי, דרך הנשימה שחוצה
את שפתיי הרועדות
אדם חי אנוכי
תמיד גוסס, חוטא,
תמיד כמה
לדופק מפרפר,
ולחום שהוא מעבר לצורכי גופי
באחרית
אפרי אל אפרך יהי הומה
נצח נצחים,
אהובה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|