הסתכלתי אתמול בעיניו " תסתכלי טוב " הוא אמר, עמוק ולתוך,
נבהלתי כשהבנתי שאני מהופנטת על עצמי, בלי בושה אני בתוך
עיניו. הרגשתי שהוא כלא אותי. סגר, הסתכלתי על עצמי ושנאתי כל
רגע, אבל באותו מידה אני גם כלאתי אותו.
לעיתים אני לא מבינה מה הבעיה איתי שאני מוצאת בו בעיות. האם
באמת הבעיות הן בו. או בי.
מה משך אותי אליו. ומה דוחה אותי בו. ואיך הקו הזה כל כך דק.
וכואב
אני מנסה לא לברוח. ובאותו לילה בחושך, אני זוכרת הייתי הכי
אמיתית.
הלכתי לאיבוד שלשום ואהבתי כל רגע. ואז התחיל לרדת גשם והרגשתי
כאילו שהכל נברא בשבילי.
ובשבילו ובשבילה ובשבילהם....
אבל באותו רגע הרגשתי טוב באותו לילה היה לי יום שכזה. טוב
כזה. אלוהים היה איתי באותו יום
ואני. אני הייתי איתו.
כהתחלתי לברוח, והוא אמר "די אל תהיי זאת"
וכל שיכולתי לומר
"מה? איך?"
"כזאת" הוא אמר "כמו שאת"
ואני לא יכולתי אחרת ואמרתי
"אני לא יכולה. כזאת אני"
והרגשתי טוב כשאמרתי זאת. הרגשתי טוב.
אתמול באחד משעורי הפיסול ילדה אחת בחלוצה אדומה. הניחה את
הפסל עץ האדום שלה על הרצפה.
ובתנועת ביטול עם סיגריה ביד דרכה עליו.

רעש

שקט

הפסל מונח על הרצפה בשקט מסוים, חצוי, בעל כוח  עצוב.
כולם הבינו אותה אכשהוא  אבל היינו המומים.
השקט שלט מחאנו כפיים.

ואני אני רק רציתי לחבק אותה על האומץ שלה.