הספור הזה מתחיל איפה שהוא פה, ונגמר איפה שהוא כאן.
בנקודה אחת שממנה אי אפשר פשוט להתקדם, וככל שתתקדם תבין שהכל
בעצם אשליה הכל סובב סביבך.
אבל מה לעזאזל התשובות שלה הרי לעולם לא נתקדם אלה רק נתרחב,
ומה אנחנו בהתיחס? - כלום. שום דבר , אין לנו כל שליטה.
אני כלואה, לא יכולה לצאת מתוך החומר הזה.
ומתי?
מתי נגיע אל החופש.
הרי נולדנו לחופש כך אמרו לנו, לא?
אז אני אחשוב טוב טוב מה לעשות פה, ואיך להיות מאושרת ואיך
להגיע לשלווה, לאני שלי, או שלא.
או שנחשוב איך נסתדר בדבר הזה שנקלענו אליו, בטעות? בכוונה?
אז אני אלך ברחוב ואחייך לעולם ואחר כך אפגש מישהו ואני אמכור
לו סיפורים שאני יודעת שידליקו אותו .
אז ככה מאיפה להתחיל
אולי מהנקודה הזו
אני מול הדף ואני מביטה מולי ומה שאני ראה זה דלת ועליה רשום
דחוף כן, משהו כזה והדלת מזכוכית וראיתי את איסם דרכה ועכשיו
הוא נעלם, לא, הוא שם.
"המלצת הוופל"
אני מדליקה סגריה.
כן, בלה הייתה שרמוטה. פינוקיו הוא שרמוטה וכולם זיינו את כולם
ומה שפינוקיו רצה בסך הכל זה להיות אמיתי ובדרך הוא היה חמור.
החמור הכי גדול שהכרתי מעודי.
עקשן.
חטוף פריז זה חטיף מאגוזים מתוק כל כך מתוק שבא להקיא.
הכל שקרים - שוב אותו סיפור.
למה לא הלכתי להופעה עם  # .
ועכשיו אני מביטה שמאלה ושוב זכוכית, אבל יותר קרובה . אפשר
לנגוע בה אבל איזה עניין יש לי לגעת בה.
והמשאית הזו תקועה לי בעניים ואנשים עוברים אם מבט של קרפיון
בעניים. בעצם זה לא משאית זה טנדר והייתי בכיף נכנסת פנימה
ומתיישבת לא חשוב מי יתניע וייקח אותי לא חשוב לאן ולא חשוב
מאיפה.
ואולי מישהו מוכר יעבור ואולי זר. מה זה חשוב לעזאזל מה זה
חשוב.
מה שאפשר לעשות עכשיו זה לעשן סגריה ולחשוב על תוכניות ולדאוג
שיהיה לי למה לקום מחר בבוקר.
אם זה לכוס קפה של הבוקר ואם זה לאהבה  או לבדיחה
# מעשנת מולי ואני יושבת פה כמו טמבלית "צאי מהבאסה" היא אומרת
לי ולוקחת עוד שחטה.
וגם היא מביטה דרך הזכוכית הזו לאנשים עם מבט של קרפיון שלצערה
היא צריכה להגיש קפה או וופל או מה שלא יהיה ובעצם מה שהיא
רוצה להיות זה שחקנית ואולי גם היא...
"כן, אני רוצה לשתות - מים-"
ואולי עכשיו אני בתוך באר שולפת את הכד מביטה במים ובמקום
לשתות, אני פשוט בוהה בדמות המשתקפת
ונעלמת, ונבלעת בתוכה, כן היא בולעת אותי, במקום שאני אבלע
אותה.
למי אני מציגה? ומה התפקיד שלי פה? ומה התפקיד שלך #. ושלך#
והמקום הזה שנקרא "וופל בר"
והכסא הזה שסובל את הכבדות שלי.


מחר בבוקר אני אקום.
אני אקום ואני אלך לקונסוליה הבריטית ואני אשב לי שם, ואברר לי
דברים שצריך לברר ואח"כ אני אלך למקום הזה למקום האלף ואחד
ואולי שם סוף סוף אני אעשה כסף שייקח אותי לאנגליה.
אני מביטה  ב# היא עובדת היום ואני פה בצד, כותבת, למי?
ואני חיבת לשירותים לחרבן תסלחו לי על הביטוי, אבל זה קורה ויש
לי חשק עצום, מין כאב בטן,
ישבתי שם שמעתי הסתכלתי ואפילו בעטתי בעדינות, הרי אין לי אומץ
לפרק את הכד המגוחך הזה שם בשירותים. ומישהו ניסה לפתוח את
הדלת וכמובן שהיא נעולה.
שילך לעזאזל מי שזה לא יהיה - איבדתי את הריכוז.
ואולי אני אשתה קצת, כי לעשן כבר נמאס לי קצת.
נו טוב אז סגריה "מלבורו לייט" וזה אפילו לא שלי ,ברור.
לי אין כסף אפילו להגיד שיש לי כסף.
אז אולי אני אלך מכאן כי התפאורה הזו קצת נמאסה עלי , והמחבת
הזו קלטה אותי והיא מזמינה אותי לקחת אותה ולפרוק הכל.
מה יגידו כל האנשים האלו שיושבים סביבי?
ואולי אני פשוט אצא דרך הדלת שמולי בדלת הזכוכית שכתוב עליה
דחוף. ואיסם עדין שם מצלצל בפעמון.