פרופסור לב-רן הרימה עיניה והסתכלה בקהל הרב שגדש את האולם.
מעניין כמה מהם באו באמת לשמוע את הרצאתי, חשבה, וכמה מהם  רק
באו לספק  את הסקרנות הטבועה בהם. זה אך טבעי כשישראלית צעירה
זוכה בפרופסורה בטרם מלאו לה שלושים. בשורה הראשונה זיהתה את
המחנכת צביה  אבן  זו שעשתה לה את המוות בששית. הזדקנה המחנכת,
אבל עתה היא מחייכת אליה חיוך רחב ומלא גאווה דוחפת במרפקה את
שכנתה. אין ספק שהיא מרגישה כאילו יש לה חלק בהצלחה. מעניין מי
עוד יגיע  להרצאה מהעולם הישן שלה.  המרצה כיחכחה  גרונה,
הטיבה  את חצאיתה הצרה, ונקשה קלות על המיקרופון באצבעה, כאילו
לא סומכת על המארגנים.

"בוקר טוב," אמרה בעברית צחה, שניגון קל של מבטא אנגלי
בעקבותיו. "אני שמחה להיות אתכם כאן,  ולמי שטרם זיהה, אני
נורית פוליאקוב מתיכון חדש ..." מחיאות כפיים שהחרישו את השקט
הפסיקו את שטף דיבורה. הפרופסור נתנה למחיאות  לעלות, ואפילו
לא  הרימה יד להסותם. עמדה שם סבלנית, וחיוך קל נמתח בזוית
הפה, שהיא מיהרה למחקו. החיוך לא  היה שייך למעמד.

הם שכחו. הם שכחו את ה-כול חשבה. את ההטרדות ואת הלחישות וגם
את הבדידות  את כל כיוניי הגנאי ושיחות הנפש וההצקות ונאומי
הלעג, ואת זה שקראו לי מוזרה ומשונה.  הפרופסור הצעירה ניערה
את ראשה על מנת להשקיט את הקולות, לא עכשיו.

"הרצאתי תתמקד הבוקר במחקר שלי על יחסי הורים-ילדים בשבט
הגורילות בקניה..." התחילה ומיד צללה לתוך העולם המוכר לה של
תצפיות בקופים וקשרי אם=תינוק. מדי פעם פרץ הקהל בצחוק רם,
והיא נאלצה להסותו ביד מורמת כאומרת די, באמת די, ילדים..
.
אחרי  ההרצאה נשארה נורית לב-רן רק עוד כמה דקות  על מנת ללחוץ
ידיים של מכובדי העיר ומלומדי האוניברסיטה. מחייכת בנימוס רב
אל הפרצופים ששוב לא אמרו לה כלום. לאחר דקות שנראו לה כנצח
התנצלה ואותתה לאסיסטנט שלה.

"אני רוצה לזוז. הזמן לי מונית. אתה עוד יכול להישאר אם בא לך
תוכל ליצור כמה קשרים מקצועיים ולא כל כך..." השאירה את המילים
תלויות בחלל. "אבל אני רוצה כבר למלון, עייפתי."

במונית ביקשה מהנהג שיסע דרך המרכז.  "אבל אפשר לקצר כאן"
התקומם הנהג. "כן, אני יודעת." ענתה  ביבושת "אבל אני רוצה דרך
המרכז."

הציצה דרך החלון בדריכות מנסה לזהות את המקומות המוכרים לה עד
כאב מימי ילדותה. כמעט שום דבר לא השתנה חשבה בליבה ובעצם הכל.
ליד בית הקולנוע ביקשה שיאט. הציצה במודעה שנתלתה גבוה לכל
אורך הכביש: 'העונה הארבעים,  צ'רלי צפלין  "בזמנים מודרניים".
פרופסור לבן-רן  נתחייכה. כמה פעמים כבר ראתה את "זמנים
מודרניים" ועדיין תהיה מוכנה לשוב ולחוות את אותה החוויה. בעצם
אפילו תהיה מוכנה לשוב למועדון הסרט הטוב. כן,  אין ספק שהרבה
לא השתנה מאז.

ליד שדרות האהבה ביקשה שיעצור. ירדה בזהירות בשביל ההולך
ומתפורר, והתיישבה על אחד הספסלים המאובקים, מתעלמת מהעלים
היבשים. השמות שפעם נחרטו על הספסל שלה כבר נמחו בסבך השנים,
ועלי  רקפת שפעם פרחה כאן, ועוררו בה התרגשות, גם היא כבר
נמוגו.

פרופסור לב-רן, כמו שנקראה כעת, הייתה צריכה לחוש גאווה,  או
לפחות  עוטה גלימת  ניצחון. פשפשה בתוכה, אך כל שמצאה הייתה
אכזבה מרה. הרימה ראשה, כמו שראתה את חבריה בג'ונגל עושים
לעיתים כל-כך קרובות.  אולי אם תעשה כמותם תחוש יותר טוב.
הרימה אגרופיה על מנת להקיש על החזה  ממלאה אותו אוויר,  אבל
אז כל שיכלה לראות  מבעד לדוק ערפלי,  הייתה דמות של ילדה
קטנה, היושבת על אחת המדרגות. ראשה  של הילדה  טמון בין
זרועותיה והיא  רועדת. רצה אליה לחבקה,  כמעט מאבדת שיווי
משקלה על המדרגות השבורות, אבל עד שהגיעה אליה התמוססה ונמוגה.