הלב שמונח על השולחן עדיין פועם
הוא פולט החוצה חלב אהבה, משתעל שדי אישה, ונחנק חדירה שהעתיקה
את הנשימה הרחק מהגוף שלו.
הוא מסיים את פרפוריו הכרוניים, אלו שהוא יודע מעולה לעשות,
וכל פעם שזה קורה, הוא מתעלה על עצמו.
הנה הוא נח. מונח. ולא חזה ולא אח, לא יפשירו אותו עכשיו. רק
אישה טרודה, פחודה, וקלועה, תוכל בקסם לחצוץ בין עונות.
הלב שקפא, הפשיר, נתן פעימה הגונה, נעקר, הונח על השולחן
ופצעיו מעלים אהבה טרייה.
אני יורק דמעות ומפנה עורקים, ומכניס אותו קפוא לחורף הבא.