אנחנו יושבים על כיסא הנדנדה,
צמודים, בחזה זקור
ידינו כפותות בחבלים עבים. אבא שלי, עיוור.
הכל מרגיש כמו משהו שאין
ואתה שואל אותי
איך האין, מרגיש?
תהיה בשקט
אני מסננת
ואבא נכנס בשקט
ממיין אותנו
מי לחיים
ומי לריק.
לרגע, הכל מתערבל
כלום לא אפשרי, יותר
ואתה מניח את ראשך הקטן
שמוט כתפיים, אין לך כוח יותר
אין לך אגו יותר
אין אהבה אין אושר
מונחים אבסטרקטים שאף פעם לא הבנת מה הם אומרים
ומישהו מחזיר את הסרט אחורה
אומר מילים גסות
ואבא נכנס בשקט.
את העתיד, אני אומרת, מעולם לא ידעתי לחזות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.