שתלתי שתיל לזכרך.
כי לא שכחתי איך לאדמה, כמו לבניך , נתת המון.
"ידיים ירוקות" היו לך,
אך ידיים מחבקות שוות יותר, שוות פי מיליון.
ושנים תר אני אחר חיבוקך , ולשווא.
ורוח בדידות מצליפה בפניי.

נטעתי עץ לכבודך ,
אך האדמה סרבה לקבלו.
מעט כמוני, גם הוא, איננו נקלט מכובד סבלו.
ולא נותן הוא שורש, ואנוכי חסר בסיס גם כן.

ובבורחי אלייך ,אותות חיים עולים בי.
ודמעותיי את רגליי ישרישו, וכאבי חורש אדמות טרשים
ותנבט לה תקווה.

חבקיני אלייך, ואשתרש לתוכך, כי אין לי מקום אחר.
נגבי דמעותיי, סרקי כאבי, ונצעד קדימה .
כי לחזור אינני זוכר.
ואומנם פרחיי קמולים , אך יפרחו הם שוב , עם תשקיני.
יפרחו הם שוב אם נשקיני, מעט, כי יותר לא אבקש.

כאדם הבורח מעברו, אצמיח עתיד.
אוהב, כי אהבתי מכבר.
הניחי ראשך על גזע ליבי למשענת,
אמלא בך, את מה שבי נפער.
אתן לך, את מה שבי נשאר.