אם אפרק את העיר שלי לפרודות הכי קטנות;
לפרצופי אנשים, לשלטי רחובות;
אם אפרק ואפרק עוד
לאטומים של בדידות, של מחנק, של רגשות; אבין
                           שגם היא, בעצם, סך כל אכזבותיה.


הייתי רוצה לאחוז עמך ידיים
וללכת לחנות פוטיפרים ודברי מאפה,
ואולי אחר כך גם לאיזה בית אופנה לכובעים מוטרפים. הייתי רוצה
בנווה צדק, בבית קפה,
להתאבד לתוך העיניים שלך מול המלצרית, שתחכה. הייתי רוצה
אותך  ברוטשילד, בשדרה, כשאנו מחליקים במגלשה ורוכבים
על סוסיי המתכת המתמסרים. ובטיילת מול החוף
לרקוע כוכבים בשמי לילה אינסופ;
כל כוכב שנפל יימצא מקומו, כל משאלותינו חלל.
אם נשב על החול בגשם זלעפות,
בוודאי אקבל, איתך, דלקת ריאות;
כמה נפלא יהיה לקבל איתך דלקת ריאות.
כמה נפלא זה יהיה לקבל אותך כך,
בלי מסכות.


אהבה היא עניין חמקמק
ואין ביכולתי להבטיח דבר שאין ביכולתי.
דבר, מלבד כרוניקה של כשלונות;
אך אני רוצה, משמע אני רוצה, לנסות.
אף אם כשלתי - ניסיתי, אני אומר לך. ניסיתי.
בינתיים  אני אוגר אכזבות,
כמו להק עורבים שחורים,
הן מתדפקות על קרומי הריאות, על דפנות הצלעות.
כמו אגרופים קפוצים, כמו משקולות; ובכל זאת
כל עוד
במוחי
מבליחות
ההבטחות
 אני אנסה ואנסה.
שקרים הן מספרות לי, שקרים.
 ולאחר מעשה
מלטפות בי את כל הפגעים,
מפצירות בי שלא לקחת דבר באופן אישי;
אך העיר הזו אינה פנויה,
                           רגשית.