יום אחד אני אתעורר ולא אמצא את עצמי שוכב לצידי ומה אז?
אמא, איבדתי אותי!
מיד אצא לי למסע חיפוש עצמי.
תחילה אבקר במולדתי, אנגליה, בינות לבארים ולשיכורים המסריחים,
אולי נפלתי לאיזו חבית בוערת בסימטה חשוכה.
ואם אני כבר בלונדון, ודאי אלך לראות את cats, גם כדי לראות
ולהנות וגם יכול להיות שאראה עצמי יושב ביציע מכופתר בז'קט
מהודר ומעונב בפפיון כחלחל.
לאחר מכן אסע לי באירופה במסע אתרים:
אולי קפצתי מפיזה, או גרוע יותר- מאייפל.
אולי אני פשוט מדגמן טרנינג אופנתי בשער הניצחון או מדריך
תיירים בלובר.
ייתכן אף שעברתי הסבה לגנן בוורסאי ואיני פוסל כלל ועיקר את
האפשרות שאני פשוט מזיל דמעת אריה בבלגיה.
משם ארד לי לדרום אמריקה- הרי אני נוטה תמיד להזדהות עם
הנדכאים, או אולי אפילו פיתחתי קריירת כדורגל נוצצת וישנה
כמובן האפשרות שמראות ריו זה-ז'נרו החושפניים הם שמשכו אותי
לנטוש מיטתי באמצע הליל ולהדרים עד ברזיל.
אך לא, אני יודע שגם שם לא אמצע את עצמי, אפילו אם אחפש בכיסי
הקנגורו שבאוסטרליה, או במפעל למיזעור ואיבוד העצמיות ביפן.
אני יודע גם שלעולם לא אצטרף לשורות החמרוז' או אגודת
הקורמורנים נפגעי סאדאם.
בסוף אתייאש ואחזור לפה- לארצי. וכאן אסע למפלטי האחרון שבו
למרבה השמחה אמצע סופסוף את עצמי ישן בשקט, עם חיוך של אושר
אמיתי על שפתי, בתוך מיטתך כשאת קרוב קרוב לצידי.