מהי האהבה
אם לא חוד התער.
ואני,
פעמים כה רבות ובמלנכוליה,
פרטתי על כיסופי זה המיתר.

אך המטרה שעמדה תמיד,  
אל מול עיניה,
היתה מאז ומעולם,
לשחוט את תום נעוריי,
לגרוס אותם עד דק.

וזה כלכך אירוני,
שבכל תפילת אמת
עמוק בנשמתי,
בשמה אקרא
לעד.

וזה כואב
כשאת דמי
אני מקיז למענה.
כעת, אילו רק
יכולתי לראותה...

להלך כמו לוליין,
לבד על חוד התער.
לפרוס כנפי
ולהתאזן
על הקצה.

אך הכאב, אותו שותים האנשים,
עם נפול גרגרי החול
משביח כמו שיכר ויין
סמיך וכה אפל,
אדום וכה מתוק, לעד.

ולבסוף בתוך כור המצרף,
לאט נשרפת,
במעגל של אש,
אופטימיות חדוות חיי.
כלה היא עד אפר.

והדף האחרון,
בבארדו-טודול,
הוא ספר נשמות
החיים והמתים הטיבטי
נגלה שוב לפני.

אתפלל גם לאלים,
עוד נר אדליק,
לעילוי נשמתך הארורה.
ומי יודע, יום יבוא,
אולי את עוד תשובי.

יקירה,
אל תבכי עוד בגללי
דמעות תנין,
לא, אל תזילי
אף דמעה.

אני הולך,
אל מי נהר זורמים מתחת גשר,
אל תוך האש, אל תוך השמש,
מעבר לעולם הזה,
מעבר לשקיעה ולזריחה.

נדמו מיתרים,
נדמה להיטות.
הכל שקט, הכל אפל
ורק צללים נותרו,
שקריה של אלת האהבה.