ובכן
היום פגשתי בתולת ים והיא סיפרה לי על הטוב ועל הרע.
סיפרה לי כיצד שטפו אנשים את נשמתם במי מלח ועל כאלו שסתם
נלחמו בגלים. סיפרה לי שהסבל, כמו גם האושר הינו רגעי ולעולם
לא נוכל להתרגל אליו. למה שכן נוכל- הם התנאים בהם אנו
שרויים.
כשנתרגל אליהם- הסבל או האושר כבר לא ישטפו אותנו בעוצמות
עברו.
נתנה לי את צדפת המזל שלה וציפתה שאנצל אותה מינית.
אני בהיתי כלא מאמין. שנים חייתי כעוד צדף בשרשרת ארוכה ארוכה
של צדפים אפורים ומשעממים. סיימתי תיכון עם ציונים ממוצעים, את
הצבא עברתי בהצטיינות, את האונברסיטה העברתי, את התואר
סיימתי... כי "ככה זה"...
מאותו רגע הפכתי למאמין.

חיכיתי הרבה זמן למונית. טופפתי ברגלי השמאלית על המדרכה
הרטובה, עוד בוקר אפור בניו יורק. המולת אנשים בחליפות שחורות-
אפורות חוצה את הכביש, כל אחד עם המזוודה השחורה שלו.
התבוננתי על הקופסא השחורה שלי.
כמה משעממת. המונית הגיעה, דיבורי הקולח והדיפלומטי נשמע לפתע
"אני מניח שלא יהיה אכפת לך לקחת אותי לשדרה החמישית גם אם לא
אשלם?..." הנהג חייך.
הופתעתי מעצמי כמו בכל פעם מחדש: מי זה האיש הזה שמדבר?
בעת הפסקת הצהריים חשבתי לעצמי (מסובב את הראש להנה ולהנה:
"יופי הנרי המעצבן מהמשרד לא הבחין בי והתיישב ליד מישהו אחר")
שאני פשוט זקוק לחופשה מיידית. לא ידעתי למה, האמת שרק לפני
חודש וחצי יצאתי לחופשה.
עוד באותו הערב הזמנתי כרטיסים לאיים.
קצת שמש, ים, אלכוהול (וקצת ניירת מהעבודה- אין ברירה) לא
יזיקו לי.

התחלתי לשאול אותה מיליון שאלות- כי איך לעזאזל מזיינים בתולת
ים אתם מוכנים להסביר לי?
"אם תשאל יותר מהר אולי אני אבין יותר מהר" זרקה לי בחיוך
"תן לי רגע לסדר לך את זרם החשיבה. כן- אני אמיתית, זו לא
בדיחה.
אני אוכלת עשבי ים ומדי פעם מצילה טובע פה ושם וכן- אני עדיין
בתולה." חייכתי חיוך מבויש. לפתע שינתה טון "בתולות ים הם
מיזוג של אנשים עצובים. כמו שדמעותיהם יצרו את הים, נפשם וגופם
יצרו את גופי.
כשאדם עצוב במשך תקופה ארוכה, מרגיש הוא כמתרוקן מכל רגש,
תחושה ומילים. כשהוא מגיע לחוף, בחיפושיו אחרי תשובה,  משתוקק
הוא להתמזג עם הים, להתערבל חושנית ויעשה הכל בכדי להרגיש
שוב.
בתנאי שאכן התרוקן כל כולו- כורת הים עמו ברית: האדם יקבל
הזדמנות שניה, גוף אחר, נפש שונה ובתמורה יגן על סודו ועל
העוברים והשבים, העצובים יותר והעצובים פחות-  על חופי הים
ברחבי העולם."
הקשבתי לה פעור עיניים ולב. על שעבר עליי באותו היום, לא
סיפרתי לה.

לא רציתי לחזור לניו יורק. עם זאת, למעשה דבר לא השתנה: ההרגשה
עוד קיימת ותמיד הייתה- לפני ואחרי החופשה ולפני ואחרי החופשה
הקודמת.
הנרי המעצבן מהמשרד סחב אותי איתו לקרקס חדש שהגיע לעיר
ואני באתי כי כבר לא היו לי הכוחות הנפשיים להגיד "לא".
אז התעללו קצת בבעלי חיים ענקיים מול קהל שואג ואחר כך בהפסקה
הלכתי לקנות נקניקיה, כי כולם קמו והלכו לקנות נקניקיה
בהפסקה.
אני לא יודע איך אבל מצאתי עצמי בכלוב האריות נושם ונושף, לא
יודע מה מצפה לי. היה חושך ויכולתי לשמוע את נשימות הפראים
שמולי.
הבנתי שנמשכתי אחר קול מסוים והוא זה שהביאני עד הלום, לכלוב
הזה והנה הוא שוב: עדין ונוגה, חלש אך מספיק ברור ועצוב. עצוב
עצוב.
נשימותינו נפסקו (של האריות ושלי) ותרנו אחר הקול- מעבר לערמת
חציר בפינה, מעבר לריח הנורא ששרר שם, היא שרה לה בכלי עשוי
זכוכית, מלא עד מותניה במים.
בעוד אנו מדברים האריות חגו סביבנו כמהופנטים לקול האישה,
משמיעים נהמה או שתיים בזמן שאני דיברתי- כלא מרוצים.
היא ידעה את זה עוד לפני שאני העלתי בדעתי אפילו. אני אפילו לא
ידעתי איך להוציא מעצמי את המילה: תתפשטי. היא הפשיטה אותי
והכניסני אל הגיגית שלה. היא החלה בשירתה. הייתי מוכרח לכבוש
אותה. מוכרח.