פעם היה לי שד קטן. הוא לא היה מזיק, אפשר להגיד שהוא היה יותר
מציק. מציק חמוד כזה. הוא פשוט ישב שם בתוך החזה שלי, עשה
גליצ'ות על אבי העורקים וגר בחדר השמאלי של הלב שלי. מעולם לא
ידעתי שהוא שם.
יום אחד הוא החליט להוציא את ראשו הקטן והירוק החוצה. כך
פתאום, על חופו של ים דרומי אחד ומאוד אדום, שמעתי נקישה קטנה
באיזור הלב. בהתחלה לא יחסתי לדפיקה כזאת קטנה חשיבות, והנחתי
שאני כנראה רעב, או אולי סתם חווה התקף לב. אבל שטף פתאומי של
דמעות שזרם מולי שחרר אותו אחת ולתמיד. אתם מבינים, איזור החזה
שלי מורכב מסוכר, וכל טיפת מים מיותרת שנוזלת שם הייתה ממיסה
לי את הכל, והכל היה נשפך החוצה, והיה בלגן גדול כשהייתי מנסה
לסדר את זה. אז איפה הייתי? אה, כן, הוא ברח החוצה. בהתחלה לא
ממש הרגשתי רע. להפך, המעבר של הרוח בתוך החור הזה עשתה לי די
נעים מבפנים, חמים כזה ומאוד כיפי.
אחר כך הגיע החורף, וכמה שהיה חמים ונעים קודם, ככה היה לי קר.
ותאמינו לי,  שכמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לסגור את החור הזה עם
שום דבר, ובאמת שניסיתי כל דבר שקיים בשוק. רופאי אליל,
פרופסורים בבילינסון,  זקנות סניליות וסתם חברים שמבינים. אבל
כלום, נאדה.
יום אחד קמתי כרגיל (עוד לבית-ספר). על הכרית לידי שכב איזשהו
שדון ירוק וקטן שנראה לי מוכר. צווחה קטנה ומבוהלת אחת כשהערתי
אותו, ופלופ! הוא היה סגור בתוך בקבוק טקילה, בלי יכולת לצאת
משם. הוא רק ישב שם וחייך להנאתו, משתכשך ומגהק. ואז, כשהחלפתי
חולצה, נדהמתי לגלות שהחור נסגר מעצמו במהלך הלילה.
ככה המשכתי את חיי, הלוך ושוב. מדי פעם שמעתי קריאות חלושות
מכיוון הבקבוק, והתעלמתי מהן. מאז, היו עוד נסיונות לגרד לי
שכבות מהחזה, אבל חור רציני לא נפער, ועם קצת קוביות סוכר (של
תה של פולניות) הבעיה הייתה נפתרת בשניה. הגיע הצבא, הגיע
השירות, והכל ממשיך להתנהל על מי מנוחות. אני מסתכל עליו מדי
פעם, שוחה לו להנאתו.
ערב שבת אחד, בדרכי החוצה מהבית לעוד בילוי לפתיחת השבוע,
הגנבתי מבט לכיוון הבקבוק. לתדהמתי, הוא היה פתוח, עם שאריות
ליפסטיק מסביב לפיה, והשדון לא היה שם. דקירה קטנה הזכירה לי
איפה הוא. הוא שיחק קלאס בעליה הימנית, והתחיל לכרסם את דרכו
החוצה. שוב.
היא שחררה את השדון, שוב.

אני חושב שאני מאוהב בך. שוב.