אני לא רוצה לכתוב עכשיו שיר
ובכל זאת הוא יוצא
מכייח עצמו
מחייב אותי ללדת
אף על פי שאני מכווץ חזק.
הוא רוקע, פורע,
מת-פ-קע;
ואני עוצר, סוגר,
לא-מש-חרר.
אני לופת במקלדת בחוזקה
מנגח ראשי במסך,
והראש יוצא מהצד השני
הופך לצורה של מילים
כל חלקת בחירה חופשית נרמסת.
הוא מתפוצץ ממני והלאה
אין לי סיכוי מולו
אולי מעולם לא היה,
אני מרגיש איך שרירי המוח מתייאשים,
איך הם מרפים ובוכים מאמץ.
ברקע אני שומע את השדים
הם מלגלגים עליי ועל הנסיון,
ואז המרקיז ד'נונשאלנט יוצא אחרון
מתהווה לקצב ולחרוזים.
תינוק מפלצתי של אונס וכאב
אחד כזה שאף אחד לא מחבק ואוהב
אחד מאלו שמדי-פעם מגיחים לעולם
בלי שום חשק, בלי שום דבר מושלם
יצור כלאיים שהצליח בשער לחמוק
כשאף אחד לא שמר
וריחו מצחין, טעמו הוא מר.
ואני? בולע דמעות, מדחיק את שקרה
לא התכוונתי, מאמין לעצמי שהתנגדתי
הוא ניצל נקודת תורפה,
עבד עליי בעברית פשוטה.
ואת או אתה,
אם אתם קוראים את השורות וביניהם
דעו ויראו, כי זה יכול לקרות גם לכם,
וזה לא יעזור להשמר לנפשכם,
כי כשהוא יחליט לבוא זה יהיה כבר מאוחר
הוא נושף בכל חומות ההגנה המבצרות
וממוטט את הכל לבפנים
ישר לפנים בעברית פשוטה.
אני לא רציתי לכתוב עכשיו שיר
ובכל זאת הוא יצא
מחרבן עצמו
מזהם את התום
מתומי ושוב לתחילתי.