האדם הראשון שתודעתו הומרה לישות דיגיטלית איבד את שפיותו לאחר
מספר מילישניות. היה זה תחילת שיאו של מחקר צנוע בהיקף פרסומו,
אך בעל תקציב מפלצתי כמעט, בסיוען של כמה חברות קש של תאגידי
פשע, סוכנויות שירותים חשאיים, ממשלות ויזמים פרטיים, גופים
מפוקפקים אך אמידים שלא ידעו אחד על קיום השני ושיתופו הפיננסי
בפרויקט. הסיוע הכספי הושג תוך חשיבה, תכנון ושקרים
מניפולטיביים ומבריקים של סטודנט צעיר לפסיכולוגיה שמונה
לאחראי גיוס כספים מטעם הפרויקט, ושהובל בעיניים קשורות
לכתריסר בנייני דירות אפלים, והתאפק שלא לצחוק למראיהם של
עשרות סוכנים וראשי סינדיקטים, מחופשים כל כך טוב לסוכנים
וראשי סינדיקטים מחופשים, פוערים פיהם בהשתאות, אישוניהם
מורחבים עד שהקנו להם מבט כמו-מטורף, כשראו את אותם קרפדים,
עכברים וקופים שמחשב מניע גפיהם בעזרת חיבור ישיר לגזע מוחם.
אדם זה, לכשהשתזרק, הביט נכחו (לכל הכיוונים בו זמנית, ולא
בעזרת עיניו, חשוב לציין), נהיה לאדם הראשון שהתנסה בקיום
במהירות האור, והשתגע לאלתר, כאמור. בדיעבד הסתבר שללא הכנה
מוקדמת כלשהי זוהי התנסות די טראומטית, אם לסימפטומים כמו שטפי
דם בכל מקום בו ישנם כלי דם, עצבי עיניים קרועים מרפרוף מהיר
מדי, לשון לעוסה לגמרי ע"י שיניים מרוסקות ועוויתות גפיים שלא
פסקו עד מספר שניות לאחר שהלב נדם בשל מאמץ יתר, ניתן עדיין
לקרוא "טראומה", כשיש שמות תואר כמו "שואה", "אסון" ו-"קווץ'",
שהם כה הולמים לתיאור מצבים כאלה.

"או.קיי...", טען ראש צוות המדענים בהגיון בקול שטוח ויציב
ובפנים חיוורות, בהפרו את הדממה שהשתררה במעבדה לאחר שכבה
החשמל ואורות החרום נדלקו, צובעים את תוצאות הניסוי בניאון
קלוש, אפור-חולני.
שתי האסיסטנטיות שעדיין לא התעלפו, סטודנטיות שהתנדבו לסייע
לפרויקט ואף התקבלו, לאחר תחקיר ביטחוני שנערך ביסודיות שלא
הייתה מביישת אף סוכנות ביון וחתימה על שלושה חוזי שמירת
סודיות, הצטרפו אל יתר שלוש עמיתותיהן ואל עוד שני מדענים
צעירים לאורגיית חוסר הכרה על רצפת המעבדה.
"ב... בהחלט, כן. מה?", הקיש סגנו של ראש הצוות בבלבול, שנבע
בחלקו משאריות אוביקט הניסוי שכמו זה עתה הושפרץ ממעבד מזון על
מיטת הניסויים, אך בעיקר מבהייה באחת מהסטודנטיות שנשתרעה
בעלפונה ורגליה פסוקות על הרצפה, שתחתוניה בלטו בהיעדרם מתחת
לחצאיתה. הוא הכריח את עצמו לנתק מבטו ממנה, ולהתרכז. לאחר
דקות מספר, כשהצליח לבצע את המשימה הראשונה והתפנה לבצע את
השניה, נתקלו עיניו ביותר מדי מכשולים שהפריעו לו מלעשות כן.
מבטו סבב סביבו, סורק את המעבדה, בחפשו אחר משהו בעל היגיון
שבו תוכל נפשו לאחוז עד תעבור המערבולת שכה מסחררת אותה,
ושלוותו תוכל לצאת ממחבואה אשר מתחת לשולחן מטפורי כלשהו, שם
היא בוודאי הוזה וממלמלת דברי טירוף.
חדר זה, אותה מעבדה מסויטת, כסלון ממוצע גודלו, הושמט לתחתית
מרתפו של בנין אוניברסיטאי מלבני ישן בעל 3 קומות, המשמש בכלל
למגורי הסטודנטים לבלשנות לטינית ויידיש, וכתוצאה מכך היה
מאוכלס ביותר מכרסמים מיונקים. מלבד האריחים שציפו קירותיה
מבפנים, לא נראתה המעבדה כחדר אמבטיה כלל. מלאה הייתה במכשור
מצפצף, משקשק, מהבהב וכל 10 דקות לפני שעה עגולה גם חורק קלות,
מלאה במחשבים אלגנטיים למראה ורבי עוצמה, מלאה בצוות פעלתני
בחלוקי מעבדה צבועים בכתום דהוי ואופנתי, ובמיטת ניסויים
גדולה, מתכתית, אליה מחוברים חוטים רבים מספור מכל הכיוונים,
המובילים אל אי-אלו מכשירים נוספים בנחל פתלתל וצבעוני. מוסיקה
אלקטרונית שקטה מנוגנת הייתה ברקע בכל רגע נתון, "שקטה להרגעת
הנפש, אלקטרונית בכדי לשמור על ריכוז", הוא זכר את ראש צוות
המדענים מסביר לו בחיוך. ברגע זה, מנקודת מבטה של נפש סגן ראש
צוות המדענים, לא היה די במוסיקה  כדי להירגע, ואת ריכוזו שמט
כנראה בחצי הדרך לאיבוד הדעת הטוטאלי, דרך בה צעד לאיטו חזרה
כעת, המום ומבולבל.
הכל נטף דם. סמיך, גושישי ודוחה.
מכשיר או שניים, הוא לא עשה מאמץ גדול לזהותם כרגע או לחשב את
היקף הנזק שנגרם, התקצרו, אולי בגלל הדם, ועישנו קלות, תוך
יריקת פצפוצי חשמל אקראיים לכל עבר. אל מיטת הניסויים לא העז
אפילו לקרב מבטו. הסגן התקשה למצוא נוחם באיזה מן המראות שסבבו
אותו, לכן עצם לבסוף את עיניו ופלט אנחה, ובחשכת ראי עפעפיו זה
ראה את אימו, ובדמיונו גערה בו כהרגלה.

ווינסטון סמית הרבה לחשוב. ראשית מחשבותיו מקורה בבראשיתו הוא,
תינוק בן חצי שנה בערך, בוחן באנליטיות מופשטת את גאומטרית
צעצועיו הרבים, בקושי שת ליבו לזוג הורים צעירים, פרופסורית
למתמטיקה נוקלאוטידית n-ממדית ודוקטור לאסטרופיסיקת מימן
קוואנטי, הרוכנים מעליו באהבה וחיוכים. הוא חשב בגיל 5,
כשהועלה מגן חובה ישירות לכתה ב', וגם זאת לו רק משום שהחוק
אוסר קידום מהיר מדי של ילדים, מחשש מוצדק להשלכות פסיכולוגיות
שונות על בן 5 המתפתח לצד בוגרים ממנו. הוא עדיין חשב כשנזרק
ממגמת התלמידים המחוננים בביה"ס היסודי, לאחר שהביך מול קהל
בהיקף ארצי את יו"ר אגודת הכימאים הבינלאומית, כשזה האחרון
הפגיש בין החומרים הלא נכונים באותה מבחנה לפי נוסחה שווינסטון
שרבט באופן משכנע מאוד, אלא שבמקום גופרית דו-חנקתית נוצר
פיצוץ נוזלי וורוד שצחנתו לא נמוגה מהבאים איתה במגע במשך
שבוע, תקרית שלאחריה הסב היו"ר מקצועו למדביר נמלים, ועקר
למוזמביק. ווינסטון עדיין הרבה בחשיבה כשהגיש טיוטה ראשונית
לדוקטורט באמצע כיתה י', שבסופו של דבר נתקבלה כמות שהיא,
נכרכה, ונמכרה ב- 15 מדינות בעשרות אלפי עותקים. מוחו עדיין לא
הפסיק מלעבוד במרץ, כשלמדפיסי העיתונים נמאס כבר מלהדפיס במשך
שבועיים שלמים כותרות עם שמו של אותו ילד הפלא בן ה- 21, הזוכה
הטרי בפרס נובל למדעים, שנראה כי מרצונו חמק מאורות הזרקורים
הרעבתניים אל מחוזות צללים אפלים כלשהם.
שמועות היו כי נרצח, ואחרות, הזדוניות יותר, טענו כי נראה
בטורונטו.

גם תוך כדי וגם לאחר שהזדיין עם עוד אחת מהיפות שבסטודנטיות
שעל
העשרת מוחן הופקד בתור פרופסור בכיר באוניברסיטה הנידחת בה
עבד, לא חדל מוחו של ווינסטון סמית מלפעום במחשבות קדחתניות.
הוא שב ושאף מהמרלבורו אותה חלק עם אדומת השיער ששכבה לצידו,
ערומה כמוהו וכמותו גם מיוזעת, העמיד פני מאזין ובהה בשכבו על
גבו בתקרה האפלה של דירתו.
"ווא, פרופסור סמית", נאנחה הנערה בקול חולמני, "קשה להאמין
שאתה מבוגר ממני ב...כמה? סך הכל 5 שנים, בערך!". היא החוותה
קלות בידה מספר שניות, וקיבלה אליה את שארית הסיגריה. מתנוחתה
החתולית של שכיבה על הצד, כשגופה מופנה אליו וראשה נשען על
ידה, עברה בנפילה כבדה לשכיבה על גבה, שדיה הנאים גועשים לרגע,
ואז נחים בטבעיות על חזה. היא הניחה יד אחת על בטנה המקומרת
קלות, וקרבה את הסיגריה שבידה השניה אל פיה, מהפנטת עוד עמוד
עשן סמיך לרקוד בחלל החדר. ברכה השמאלית התרוממה מעט מהמיטה
וגררה עמה את שאר משיות רגלה, ומבלי משים החלו אצבעות רגליה
העדינות מתכופפות ברכות ומתיישרות לסירוגין. פרופסור סמית לא
שם לב לשינוי.
"אה", השיב לעומתה.
"אף אחד מאלה שאיתם הייתי עד עכשיו לא היה מעניין כמוך, כל כך
מעודן... חכם... קשוב...", המשיכה, באותו קול חולמני.
"מם?", התעניין ווינסטון.
"בשיא הכנות, פרופסור! באמת...", קולה גווע לאיטו, ולרגע שרר
שקט נעים, וווינסטון כמעט וחדל אף מהעמדת הפנים, אבל אז חזרה
הנערה ודיברה.
"היחיד שהתקרב לעומק שלך, היה איזה אחד שיצאתי איתו פעם,
סטודנט לספרות מודרנית, מייקל... היה נחמד, למרות שהוא לא יכל
להפסיק מלדבר על ספר אחד של קריצ'טון. ממש, קשקש עליו ללא
הפסקה..."
"פפף", מחה ווינסטון בהשתתפות.
"כן... משהו על אדם ביוני, משהו... מישהו שמפעיל רגשות על ידי
מחשב שמחובר לו למוח. ובסוף הוא מת מזה, או משהו. 'איש
הטרמינל' קראו לזה," כאן התחדד מבטו של ווינסטון באחת, "או
משהו כזה. בכל מקרה, הוא כל כך התלהב מהספר הזה, שהוא קעקע
ציור של לוח אלקטרוני על הגב שלו. בחיי, כמעט נחנקתי מצחוק
כשראיתי את הדבר המגוחך ההוא".
ווינסטון סמית התרומם ממשכבו. מחשבותיו החלו לגעוש ביתר שאת.
"גאוני...", מלמל.
"גאוני?! זה היה כל כך מטופש, על מה אתה מדבר?", ענתה בזעם
פתאומי, "אתה בכלל מקשיב לי?!", אבל מוחו של ווינסטון פעל
בעוצמה המקבילה להילוך שביעי במכונית בת שש הילוכים, והוא חדל
מלהעמיד פני מקשיב. הוא קם מהמיטה והחל מתלבש במהירות. הוא
עדיין חשב כשהתנפצו מאחוריו שני אגרטלי זכוכית, מאפרת בדיל
ועכבר פוליאסטר בליווי צעקות מחאה, בעודו קם ויוצא את הדירה,
יחף ומרושל, לעבר המעבדות. ווינסטון סמית חשב הרבה במשך 25
שנות חייו, אך לרוב, מסתבר, לא היה זה על הדבר הנכון.