אני שוכבת במגדל רם ונישא,
ממתינה לנקישה יחידה של אצבע.
הסוכר עוד ישנו,
מפוזר על הרצפה ומתחת לכרית,
אבל כולו גבישים מתפוררים.
הרמוניה של איברים היא מוזיקה רחוקה,
ריתמוס מתיש ותובעני.
אני רוצה לתלות עצמי על קולב ולנוח.
הרי כולנו דף לבן שנשטף בדיו צבעוני,
ואין בלתי מושג כמרתפו של האיד.
כמה ורדים כבר אוכל להריח?
לשוני קהתה ממתוק וחריף.
אני חוצה כבישים סואנים בעצלות.
אספתי כבר את כנפיי,
אני רק אונסת מתים מדיפי עובש מבושם.
שן חלב נעקרה,
תחתיה באה שן בינה שצמחה והיתה למגדל.
כשאני מציצה בחלונות ביתי,
אני רואה חיות המגישות צווארן הכחוש בתחינה לשוחט,
עצים המשפילים אמיריהם לגרזן.
הקסת שלי נוקשה כבר כאבן,
ואני רק ממתינה לאותה נקישה יחידה באצבע.
ואני יודעת,
יום אחד עוד יכתבו על זה שיר.