מר כהן קם בבוקר. חדר צנוע, קטן, וחשוך. הוא גישש לעבר מתג
האור שנמצא ליד מיטתו. בגלל שהיה מטושטש אחרי השינה לא זכר
שהמתג היה רופף, וחוטי החשמל המחוברים אליו חשופים. הוא חיפש
בידו את המתג, עובר מילימטרים ספורים מהחשמל, אך כנראה שמישהו
למעלה אוהב אותו, כי הוא הדליק את האור בלי להתחשמל, וקם. הוא
התלבש, וניגש להכין קפה חזק וטוב, "שתיים סוכר, ותשתמש בכפית
הגדולה, קמצן", הוא כמעט שמע את קולה המנסר של אימו, שהתפגרה
זה מכבר, בעודה מכינה גפילטע פיש ומפזמת שירי מולדת להנאתה
(ולהנאתה בלבד). בעודו צועד למטבח כמעט ודרך על נורה שרופה
ששכח לזרוק אתמול, אך כנראה שמישהו למעלה אוהב אותו, כי הוא
דרך ממש על הקצה, והנורה רק התגלגלה הצידה. הוא החל מכין את
הקפה והוציא בתנועה מוכנית את הסוכר. הוא רק שכח, בגלל אותו
טשטוש שכמעט גרם לו להתפחם למוות ולהידקר בשוגג, שאתמול פיזר
רעל נגד העכבר שהשתכן בארונו, ועכשיו הוציא את הרעל, שדמה
בהחלט לסוכר, עם כי היה בפחית מתכת. הוא הוסיף שתי כפיות מהרעל
לקפה, אך כנראה שמישהו למעלה אוהב אותו, כי בדיוק ברגע שקרב את
הכוס המהבילה ("אך בעלת הריח המוזר", חשב לעצמו במעורפל) ועמד
לשתות, הייתה הפסקת חשמל. הוא גישש וקירטע בשנית, הפעם לעבר
ארון החשמל שליד הכניסה.
כשהגיע (עכשיו כבר יכל לראות קצת, בהתרגלו לחשוך) פתח את
הארון, והחל מחפש אחר הכפתור שקפץ. הכפתור היה שרוף קצת, ואם
מר כהן היה מרים אותו, הייתה פורצת דלקה שהייתה מכלה את כל
הבניין, ואותו אופה לערימת אפר, אך כנראה שמישהו למעלה אוהב
אותו, כי בדיוק אז צלצל הטלפון. מר כהן רץ באפלולית כדי לענות
("זה חייב להיות מהמשרד", חשב, "רק מהמשרד מתקשרים בבוקר").
בדרכו דילג מעל אותה נורה שכמעט שבר קודם, וכמעט ומעד על שולחן
הזכוכית שהיה שם בסלון, אך כנראה שמישהו למעלה אוהב אותו, כי
שיווי המשקל שלו חזר אליו ברגע האחרון, והוא מיהר וענה לטלפון.
כפי שחשב, היה זה לוי מהמשרד, שקרא לו לבוא בדחיפות, "למה
תורג'מן מ'זה עצבני". תורג'מן היה הבוס, ומר כהן היה האחרון
שרצה לעצבן אותו עוד יותר, לכן הוא עזב הכל, ומיהר למשרד.
בדרכו למטה כמעט והחליק פעמיים במדרגות הרטובות מהגשם ופעם
כמעט נפל אחרי שדרך על הגלגיליות שהבת האנורקסית של השכנים
מלמעלה השאירה, אך כנראה שמישהו למעלה אוהב אותו, כי ידו נתקלה
במעקה, והוא לפת אותו, בכך בולם את נפילתו, שבסופה היה וודאי
שרוע בתחתית, מפרקתו שבורה, ודם זב מאוזנו השמאלית. הוא המשיך
למטה במהירות, עד שהגיע לתחנה, שם חיכה לאוטובוס. אז, בעודו
מתנשף, עלה בידו לנוח, ולחשוב סוף-סוף על מאורעות הבוקר. פתאום
הבין את משמעות כל אלה. הוא נזכר ושם לב כיצד ניצל פעם אחרי
פעם מפגיעות, כאבים ואפילו ממוות, ולפתע זה הכה בו.
"כנראה שמישהו למעלה אוהב אותי", מלמל. הוא הביט אל הרקיע,
מאושר. "כן," אמר, ובקול רם יותר, "כן! כנראה שמישהו למעלה
אוהב אותי! תודה! תודה!", ובעודו קורא ומקפצץ באקסטזה דתית
בעקבות ההבנה המסעירה לעבר הכביש, בא האוטובוס ודרס אותו, הורג
אותו במקום, עדיין מחייך, חיוך מרוסק מלא בדם ושאריות שיניים.

באותו זמן, למעלה, מישהו הביט בכל זה, ואמר, מגחך מהבדיחה
הקטנה של עצמו, "או שלא", וחיטט באף. ובעודו מחטט באף, נוצר
יקום חדש, ובו היה מיקרוב אחד.