שוב ראשך מורכן,
את לא שם
את לא כאן
עוצר שוב הזמן.
כי האיפור הסתיר חיוך
וגם הצל החביא דמעה
אז שרוול כיסה חיתוך
וסביבך הקמת חומה
איפה את נמצאת? את הרי יודעת
שהזמן אף פעם לא עצר, הכל בתוך מוחך
צעקת המון וקולך נדם
אני יודע
אולי בכל זאת היה שם
מישהו שומע
כי העין שפטה
וגם האוזן לא שמעה
אז הלשון גזרה
והלב הפך סומא
ואת לא שם ולא כאן... את הרי יודעת
שהזמן לא עוצר בשביל אף אחד, הכל במחשבתך
די לך לשבת בקור
היום לקברך חדר אור
לגופך הוא לך מזור
ללבך הזדמנות לחזור
היכן את?
בתוך דמעה שקופה?
או אולי בחרב שלופה?
חלף הזמן, עברה תקופה. |
