לכודה אני בין כתלי גנך,
נדקרת מגאוותך הזקורה.
ואתה משוטט בין צמרות עציך,
לועג על נפשי הכלואה.

ואנדוד בחפשי אחר פתח מילוט,
אחר סדק קטן-
ישחרר את נפשי הקמוטה,
יוציאני מכאן.

ואתה את ידי תקשור בחבל,
תסגרני מכל עבר ועבר.
כחיה פצועה בין גדרות של סבל,
אשרט מקוץ השושנה.

ותמשיך לצפות בי מהצד,
עד שאשבר, עד שאגמר.
רצונך לחיות - אבד,
אך בגנך לא אני אשאר!

אמצא את הפרצה,
אמצא את האור,
אשתחרר מקשירתך ההדוקה,
אברח הרחק מן השחור...