זה מרגיש נורא כייף על מגדל אייפל בשעת דמדומים. הנוף מדהים
מלמעלה,פאריס ירוקה ובשלה. ישבנו על המדרגות, עיני שמחו לראות
שישנם עוד ישראליים שם ביננו. אכלנו באגט ענק עם נקניקיה,שהיה
חריף קצת. ולי נזל מלמטה,כמו שתמיד. זה מרגיש נורא עצום לעמוד
מול מגדל אייפל למטה,כשהוא חוגג באורות אין ספור את המילניום.
מיהרנו לצלם אותו בשיא שלו, לפני שיחבאו את האורות המהבהבים.
הלכנו שם חופשיים,וזה למרות שאתה בטח זוכר שהייתי חנוקה באותה
התקופה מלבטים של הנפש.
זה מרגיש נהדר לשוט בנהר הסיין,ולא להקשיב למדריך בספינה,שביקש
מכולם להרים את השפורפרות שעל הכסא, אנחנו הרמנו והעמדנו פנים
שאנחנו מדברים עם ההורים בטלפון. נשמע מגוחך, אבל זה לא, כי
הבדיחות שלנו אף פעם לא מגוחכות, רק שאף אחד מלבדנו לא יבין
אותם, אבל זה הרי חלק מזוגיות.
זה מרגיש ממסטל לשבת בפאב של המלון בלונדון ולשתות הרבה
אלוכוהול, בירה וקוקטלים. ואז להגיע בקושי לקבלה ולבקש באנגלית
את המפתח של החדר כשהמחזיק מפתחות שלו כזה ארוך, ואתה נראה כמו
מלך כשאתה אוחז בו. גם בלעדיו אתה מלך, כמה אני אומרת לך את
זה... ושני סינים בוהים בנו במעלית בעודנו משתגעים מצחוק.
זה מרגיש מרענן להסתובב בהייט פארק וברג'יסטר פארק בלונדון,הכל
ירוק מסביב ואני כרגיל מתלוננת שאני רעבה,ומתי אוכלים?
זה מרגיש נורא מצחיק להיות איתך. זה מצחיק כי אתה מצחיק אותי
בצורה שאיש לא מצליח, אני יכולה להביט בך ובלי שתגיד משהו
להתפרץ בצחוק, למרות שהפנים שלך לא שונות משל אף אחד אחר.
זה מרגיש במרומים לשבת יחד על הגלגל הענק בגני טילארי בפאריס
ולצפות מגבוה על כל פאריס,לחכות שהאחראי של המתקן יזיז את
הגלגל הענק,כי התחשק לו ברוח טובה לעשות לנו כייף ולהשאיר
אותנו תקועים לנצח למעלה. ואז אני והדימיונות המשונים שלי,
מתחילה לאמר לך שתתאר לך שנשאר כאן לנצח,אז לא יהיה לנו אוכל
ונישן בישיבה,ונציץ לאנשים לבתים או יותר נכון לנקודות האור
באופק שנראות כמו בתים.
זה מרגיש מצולם לשבת במטרו בפאריס ולבקש מכושי שישב מולנו לצלם
אותנו,וחיוך נמרח לי על הפנים.
וזה מרגיש מגניב לנסוע בתחתית ולשמוע את הנהג אומר בכל תחנת
עצירה:"please stand clear the dors,mind the dors" ואם יש לנו
מזל (-: אז לשמוע אותו אומר:"mind the gap"
זה מרגיש ברקיע להמריא לאירופה ולראות את המדינה האהובה והיפה
שלנו הופכת לקטנטנה עד שנדמה כאלו אפשר לסגור אותה בכף היד.
זה עוצמתי כ"כ להיפרד מהמדינה והמהחוויות דאז הכ"כ מכאיבות
שהיו לי בה,להתנתק...

כמה עבר מאז? שנה וקצת,אולי. איך הזמן זז מהר.
ואני שואלת את עצמי,למה לא החלטנו להישאר שם בלונדון
המדליקה?עם הפנקיסטים,והנימוס והאדיבות.או לפחות בפאריס
היפייפיה עם האורות והזוהר,והבאגטים הטריים האלה בארוחת בוקר.
ולפעמים יש לי תחושה שאני מבזבזת את הזמן כאן.
ושם אפשר להתנתק על רקע נוף מדהים ובתוך אווירה אחרת.
ורק איתך...