זה היה החורף הכי קר שאי פעם היה לי.
חורף הוא קר מטבעו, אבל כשקר בחוף וקר גם בתוך הלב, זה הופך
אותו לאפילו יותר קר מתמיד.
אני יודע שזה נשמע פלצני, אבל זה באמת ככה.
פעם החורף הייתה העונה האהובה עליי. כלומר, עליי ועל אורית.
3 חורפים עברנו ביחד. זה היה מספר המזל של שנינו. רק שהפעם הוא
לא נתן כל כך מזל.
הכי אהבנו את הימים הראשונים של החורף. כשאף אחד עוד לא ידע
בכלל שזה החורף, חוץ ממנה וממני. אהבנו את הגשם הראשון, את
הריח שהוא היה משאיר באוויר. היינו משוגעים על הריח הזה. היינו
יוצאים לרחובות רק כדי להריח אותו. היינו נשארים למטה ורק
מחכים שיתחיל לטפטף שוב. אהבתי איך שהשיער שלה נראה כשהוא
רטוב.
בלילות הקרים היא הייתה באה אליי. אני אף פעם לא באתי אליה.
הייתה לה משפחה, איך אני אגיד, קצת בעייתית כזאת. אבא קצת
שיכור כזה. שיכור תמידי יותר נכון.
היא הייתה באה אליי כמעט כל לילה. לפעמים היא באה אליי כשהיא
כולה בוכה. הדמעות שלה, והטיפות של הגשם, התערבבו ביחד. היא
הייתה דופקת על הדלת שלי והייתי מחבק אותה חיבוק שלא נגמר, רק
שלא תבכה. רק מלחבק אותה הייתי בוכה גם אני. לא האמנתי שבאמת
יש לי אותה, הרי לא הגיע לי. תמיד הייתי ילד בעייתי שעושה צרות
לכולם, ושום דבר לא הולך לו כמו שצריך. אבל כנראה היה איזה
משהו טוב שעשיתי, כי אחרת לא הייתי מקבל אחת כמוה. היא הזכירה
לי את כל מה שטוב בחיים.
היו ימים כאלה, שהיו כל כך נוראיים, וברגע שהיא באה, הכל נשכח.
רק בזכותה. איך יכולתי שלא לבכות, כשאני מחזיק בידיים שלי כזאת
מלאכית, שהיא אך ורק שלי?
אחרי החיבוק הזה, שלא נגמר, היינו הולכים ויושבים על הספה שלי.
לא היה לי הרבה כסף, אז גם לא היה לי חימום בבית. אבל היא נתנה
לי תחושה כזאת של חמימות ענקית, שהתחילה בכפות הרגליים, ולאט
לאט התפשטה בכל הגוף. כשהייתי איתה, בכלל לא הייתי צריך תנור.
כשקמנו, היינו הולכים בבוקר לבית קפה קטן כזה. הכי אהבנו אותו
בעולם. לא כי היה שם קפה טוב. למען האמת, הקפה שם היה דיי חרא.
וגם תמיד ישבו שם כל מיני טיפוסים מוזרים כאלה שלא היית רוצה
להתעסק איתם. ועבדה שם רק מלצרית אחת בדרך כלל, מקסימום שתיים
(אם היה ממש עמוס) ככה שתמיד צריך לחכות מלא זמן עד שמביאים לך
מה שביקשת.
אבל למרות הכל, הכי אהבנו את הבית קפה הזה בעולם, כי שם
נפגשנו.
זה היה ביום חורף, וראיתי אותה יושבת שם ומחכה לקפה, כשהיא
כולה רטובה, וכל הפנים שלה היו מלאות חבורות, והלחי שלה הייתה
אדומה, והיא נראתה כאילו עבר עליה לילה נוראי.
אז באתי והתיישבתי לידה. בהתחלה היא התעצבנה. היא חשבה שאני
מתחיל איתה, והיא אמרה שאין לה מצב רוח לשטויות האלה כבר על
הבוקר. אבל אני בכלל לא התכוונתי להתחיל איתה, הייתה לי חברה
אחרת באותו זמן.
רק אמרתי לה שנראה כאילו עבר עליה לילה נוראי, ואם היא בסדר,
ואם היא צריכה משהו. בהתחלה היא לא אמרה לי כלום, חוץ מללכת
ולעזוב אותה בשקט. אני מבין אותה. היא הרגישה חרא, והדבר
האחרון שהיא רצתה זה שאיזה אחד לא מעניין במיוחד יישב ויציק לה
עם שאלות מעצבנות, כשכל מה שהיא רוצה זה להיות לבד.
אבל לא עזבתי אותה. אמרתי לה שרואים שמישהו הרביץ לה, והיא
חייבת לבוא איתי לבית חולים כי זה לא נראה טוב.
היא הסתכלה עליי בעיניים החומות והגדולות שלה, העיניים האלה
שרואים בהן את כל הטוב שיש בעולם, ואז היא התחילה לבכות. לא
ידעתי מה לעשות. אם היא הייתה חברה טובה שלי, בטח הייתי מחבק
אותה. אבל בכלל לא הכרנו, והיא בטח רק הייתה נרתעת.
בסוף היא הסכימה שאני אקח אותה לבית חולים.
הסעתי אותה לשם, והיא אמרה תודה אבל אין צורך שאני אכנס איתה,
התעקשתי אבל גם היא התעקשה, אז נסעתי הביתה.
החורף ההוא כבר כמעט נגמר, ועוד לא פגשתי אותה שוב.
ביום האחרון של החורף, נפגשנו במקרה באותו בית קפה. אני מניח
שאפשר לקרוא לזה גורל.
היא בכלל לא התכוונה ללכת לבית קפה הזה, היא פשוט קבעה שם עם
חברה שלה שחזרה מחו"ל וזה היה הבית קפה היחיד שחברה שלה הכירה.
ואני עברתי שם רק לרגע, בדרך לעבודה, ובכלל לא התכוונתי לשבת,
אלא לקנות מהר קפה (כי הייתי מאוד לחוץ) וכבר באתי לצאת,
ובמקרה ראיתי אותה שוב.
אם אני מסתכל אחורה, אני יכול להגיד שזאת הייתה השנייה הכי
ארוכה שהייתי לי אי פעם.
זה היה היום האחרון של החורף כשאני ואורית נפגשנו שוב. ולמרות
שאני בדרך כלל שונא את סוף החורף, הפעם זה היה הסוף הכי נהדר,
והכי נפלא אי פעם. זה היה סוף, שהייתה בו התחלה. התחלה של
האהבה הענקית שלי ושל אורית.
קשה לי עדיין לתאר במילים מה שהיה לי ולאורית. זה אפילו לא
אנושי מה שהיה בינינו. זה הרבה מעבר לזה.
מאז שנפגשנו עברו שלושה חורפים.
החורפים הכי קרים, היו איתה יותר חמים מכל ימי הקיץ שאי פעם
היו לי.


עכשיו הגשם הראשון מטפטף בחוץ. הוא מטפטף גם על אורית, רק שהיא
לא יכולה להרגיש אותו יותר.
הפעם לא הייתי שם להציע לקחת אותה לבית חולים, או לחבק אותה,
או לבכות איתה ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר. הפעם היא הייתה שם
לבד, איתו, נלחמת מלחמה אבודה, ואני לא הייתי שם כדי להציל
אותה.


קר לי, ומגיע לי.
אני מתכסה בעשרות שמיכות, את כל הארון לבשתי, ואין, אני יודע
שמהקור הזה אני כבר לא אצא.


אני יכול להגיד בוודאות, שזה החורף הכי קר שהיה לי אי פעם, אבל
לאבא שלה הרבה יותר קר עכשיו. המדרכה זה לא מקום נעים, במיוחד
כשיורד עלייך גשם ואתה לא יכול לזוז.
זה הדבר היחיד שמחזיק אותי.

קר לי.