מוקדש ללהב,
ביום הולדתו,
02/01

xxx

אלוהיי,
שטוף מעלי
את השמחה
ואת הצער,
את אויביי
ואוהביי.

אל תעזוב
אותי לבד,
אל מול
רוחות
הסער.

אל תפנה
לי
את גבך.
אל תרחיקני
עוד ממך.

אלוהיי,
אל תסב
ממני
את פניך,
כבראשית,
כבעבר.

שוב קח אותי
כלהב
אל בין
שתי ידיך,

הטבל
אותי
באפלה
ומשח אותי
באור.

-------------------


זוהר
באש הבוקר,
דוהר
ברוח הצפונית.
מביט מתוך העין,
של השמש
הנצחית.

עוטה תהילה
וצדק,
לובש זהב
ימי עבר,

המבשרת
על בואו,
של האחד
הנהדר.

קרע לי פתח במזרח,
אל מול רוחות צפון,
מול הבוגדים במערב,
ואל מול שדי דרום.

הוא עולה ובא בסחף,
סוחב אחריו שובל של אש.
זוהר כמו כוכב,
מטר דמעות בא לבקש.

וכף רגלו מונחת,
על סולם המלאכים.
בצדק תחילתו,
וסופו בכוכבים.

זו סופה של אשליה,
שאין לה כלל קיום.
ורק תחילת האגדה,
שאין לה כל סיום.

אני מחזיר שוב לבורא,
את חיי החלולים.
ואין לי צורך בשקרים עוד,
של מוות - לא חיים.

אל תאשים אותי בחטאיך,
ליבי שחור כבר מפחם.
ולא במשחקיך,
כי הם תמו כבר כולם.

את שתי עיניי שרפה השמש,
עד לעיוורון.
אני פורש כנפי וקם,
הדרקון האחרון.

מלאך ארור קדוש,
ולו שבעה ראשים,
זקק את היצירה.
הלך בינות לאנשים.

כל ראש בוער צורח,
לכל דרגה של אש.
לטהר את הטירוף,
מהעולם הוא מבקש.

זו סופה של אשליה,
שאין לה כלל קיום.
ורק תחילת האגדה,
שאין לה כל סיום.

הנח את היסודות,
פרוש אותם סביב ידיי.
תן לי גיהינום,
או את צבאותיו של אדוני.

ואני אבצע אותם כמו לחם,
כמו חפיסת קלפים.
דמם יזרום כיין,
כמו זאב אל מול כבשים.

איני רואה כעת דבר,
דבר עוד מלבדך.
והעולם מלא באש,
נוצץ רק באורך.

רוחות ההרוגים,
שרות כעת בתוך ליבי.
ומלאכי מרום זכים,
ממלאים את נשמתי.

רואות כעת שנית,
שתי עיני האפלות,
את שנסתר הוא בתכלית,
רק גורלות ונצורות.

זו סופה של אשליה,
שאין לה כלל קיום.
ורק תחילת האגדה,
שאין לה כל סיום.

והעולם הוא אך סנדל,
אנעל אותו על כף רגלי.
ואפסע בו בדממה,
אל תוך השקט הנצחי.

ולאחר ישקוט הרעם,
עת ישכח שנית הקרב,
בצד כס מלכות אנוח,
עד יקרא לי מאבק.

-------------------

זו סופה של אשליה,
שאין לה כלל קיום.
ורק תחילת האגדה,
שאין לה כל סיום.