בלון אדום גדול עף לך מהיד. את היית עצובה. בכית. אחר כך קנו
לך שניים - אחד סגול ואחד ירוק. היית שמחה.
את מאד אהבת בלונים. מכל הצבעים את אהבת אותם. בכל הגדלים ובכל
הסוגים. העיקר שיש לך בלונים. העיקר שאת אוחזת בלון בידך או
מביטה עליהם.
כמעט כל הילדים אוהבים בלונים, אבל אהבה כמו שלך, הייתה
מיוחדת.
בכלל, כל מה שהיית עושה היית מתמסרת אליו בגדול. היית אוהבת עד
כלות נשמתך.
כשהיית כבר יותר מבוגרת והיה לך חבר, גם אותו אהבת מאד. לא סתם
אהבה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כל כך נדוש זה נשמע, אבל זה
היה פשוט נכון. חייך היו סובבים את האהבה שלך. כשקנית לו את
המתנה הראשונה, הלכת ימים שלמים בחיפושים כדי למצוא את הדבר
המתאים. כשהוא שבר את לבך לראשונה, והוא סיפר לך שהוא אוהב
מישהי אחרת - את אמרת לו חבל והמשכת הלאה, למרות שהתרפקת
מבפנים. את אהבת אותו ולכן סלחת. את חשבת שפרידה היא עניין
שעדיף לעבור אותה במהרה, ולכן השלמת כה בקלות עם כך שהוא עף לך
מהיד. הפעם, באו שלושה חדשים להחליף אותו. כאלה שפתאום לא אהבת
כל כך. זה מפני שהיית חכמה כל כך. כבר לא רצית לאהוב באמת כי
לא רצית שישבר הלב שוב. שהאהבה לא תפרח פתאום.
בפעם האחרונה שבאמת התאהבת, כשהיית כבר באמת בוגרת, האהבה
נמשכה זמן רב. ראשית חשבת שזוהי אהבה חולפת, אך בסופו של
עניין, גילית את עוצמתה, חתמת את חייך אל מול ההוא.
את תמיד לא רצית הרבה. רק מעט תשומת לב, רצית לקבל אהבה בחזרה.
אבל לא היית אדם של כסף, שכל אשר הטריד את ענייניו היה האופי
החיצוני. את היית בן אדם שחיפש את הפנימיות, את האנושיות, ולכן
כל כך אהבו אותך.
כשאחזתי את ידך בפעם הראשונה, והרגשתי אף משם את לבך רועד ואת
ידך בשלי, אז ידעתי שאת האחת בשבילי. באמת חשת את עוצמתי
והסכמת להישאר אתי לנצח.
ואנחנו, כל כך אהבנו, כל כך שמחנו ביחד. תמיד היית מוותרת על
תענוגים, אבל בסוף נתתי לך אותם גם בלי שדרשת. פשוט כי אהבת.
הייתי קונה לך פרחים ובלונים בכל אירוע משמח. אירוע ששייך
לשנינו, אם זה היה היום בו נישאנו, היום בו נולדו ילדינו או
היום בו הגשמנו את אהבתנו לראשונה. תחילה לא הכרתי את אהבתך,
את היית שקטה. אך כשביקשתי ממך עזרה לראשונה, דאגת, עשית הכול
רק שיהיה לי טוב. ולכן תמיד ניסיתי לעשות כל מה שתרצי.
את המשבר הראשון שלך אתי, אחרי שכבר שכחת מהי אהבה, החבאת
לעצמך, כי עדיין היית טובה. כל כך טובה עד שכבר לא פרגנת
לעצמך. את ידעת שאותי את כבר אינך רוצה. הלב שלך היה כבר מלא
דאגות, וחיי נישואין היו מעבר לכל פינה אותה יכולת לסבול. את
כבר שוועת את העגמה. כבר חיללת את הקדושה, כבר שינית את דעתך.
אז אמרתי לך שלעולם לא תכננתי שזה יקרה. בדיוק כמו שאת מעולם
לא רצית. את הפכת ממורמרת. כמו בלון שעף מהיד או מתפוצץ, וגורם
כאב פעוט שלא ניתן להבין, כך את היית. לא מבין אותך. הרי ידעת
כל הזמן שתשעת החודשים האלו יהיו קשים, ובמיוחד היום לאחר
שיגמרו. אחרי כמה אותם אהבנו, אחד שבור. לא התכוונתי, וגם את
לא. אבל מרוב האשמה העצמית, את הפכת שונה, כועסת, כבר לא
אוהבת, אבל טובה.
לכן אני כבר לא אהיה כאן איתך. משחרר את אחיזתי משלך, עוזב את
אשר היה, עד שלבך יתמלא מחדש. אז אבוא לקראתך, עם זר של פרחים
וצרור בלונים, ואשוב לידך ואהיה אתך. ואת תאהבי אותי שוב. כי
את שקרה, לא תתקני.
להתראות לך,
מי שאולי היה.