ושוב,
אני נתמלאת אותה תקווה,
קלושה מתמיד,
ששוב, אולי,
זה יחזור.

ושוב,
האשליות מוזרקות לתוכי,
ואני שואבת אותן,
פנימה, עמוק
כאילו נהנת מן המשמעות,
אך יודעת שזה רחוק.


ושוב,
אני מקווה שתשמע את קולי,
שתקשיב, שתבין,
שהכל יסתדר
כבמטה קסם,
שכל הרע יעלם.


אך זה הכל משאלת לב,
משאלת לב גנוזה,
ואתה לא תבין,
ולעולם,
לא תסלח.

ושוב,
אני מפיחה בעצמי
תקוות קלושות,
מתבוננת בראשי
באשליות המרצדות,
הכל כך מתוקות.

ושוב,
אני חושבת,
אולי הפעם,
אולי יום אחד,
דרכינו יצטלבו,
מבטינו ייפגשו,
ולבבותינו יתאחדו,
שוב.