הבקשה האחרונה שלי הייתה, שביום מותי יקריאו את ההספד  שאני
כתבתי. ומי אם לא חברתי הטובה ביותר  טובה רחמים.
יום לפני כן בבית הלוויות, היו חברתי טובה ובעלי יורם דנים
בכללי ההספד וטקס הלוויה. ואני שוכבת בשמלתי הטובה והיקרה
ביותר שקנינו בפריס חודשיים קודם, לא חבל? ויורם בעלי נשען על
הארון שהזמנתי מראש. מעוצב לפי בקשתי, עם מכסה שקוף. לא הסכמתי
להיות מוטלת כמו גוש בשר לתוך הבור.  ידו האחת על הארון, השניה
ממששת את ישבנה של טובה חברתי. יכלתי להריח את האפטרשב מבעלי,
אבל לא רצתי להסיח את דעתי בזוטות, רציתי להקשיב למה שנאמר
בינהם. והוא המשיך למשש אותה והיא נצמדה איליו.
"מזל שלא עלתה עלינו אמרה השרמוטה".
"כן" ענה לה בעלי, "ומה כתבה בהספד שלה, דברים טובים על
עלינו?"
"איני יודעת" ענתה לו, "אקבל אותו מחר לפני שיורידו אותה
לקבר". בלה בלה בלה שיחה בטלה. למחרת כל השבט שלי הגיע לבית
הקברות, אפילו צלמים ועיתונאים. גונב לאוזניהם על ההספד הבלתי
שיגרתי. והיות ואנו השתייכנו לסלתה ושמנה של החברה בעירנו,
חשבו לתפוס סקופ. הורגש אי שקט. למי מחכים? סוף סוף הגיע העורך
דין שלי. פילס לו דרך בין האבלים. עבר לשורה הראשונה, ליד
טובה שעמדה צמודה לבעלי יורם. לידו עמדו בשורה כל חמשת ילדי.
ובחצי עיגול שורה ראשונה עמדו כמה גברים שאף אחד לא הכיר.
שמחה אחותה של  טובה שאלה: "מי הגברים הזרים"? טובה  משכה
בכתפיה, "לא יודעת"
היו עוד זרים, גברים ונשים שהופיעו בשקט ונעמדו בין קהל
האבלים. העורך דין שלי כחכך בגרונו ופתח: "באחד מסעיפי הצוואה
נתבקשתי למלא בקשה אחרונה של המנוחה מזל שלום, ולתת לחברתה
הטובה מילדות את כתב ההספד שכתבה עוד בחייה. בנוכחות כולם אני
מגיש לגב'  טובה רחמים את ההספד. אנה קראי בקול באוזני כולם
שישמעו".  
טובה קבלה את דפי הנייר ונראתה גאה ושבעת רצון מהתפקיד ומתשומת
הלב, פתחה בקול יציב: "מקובל לשבח את המת ולהלל שמו כאדם יפה
נפש אצילי, טוב לב, מוכשר שאהב את הוריו, ודאג להם, שעשה רק
טוב בחייו, נאמן לאשתו, ומיחסים לו מעשה צדקה ומפעל חיים שאילו
שמע המת היה קופץ מקברו ומחפש במי מדובר, ועוד בלה בלה צער על
מותו ללא עת. ובלי קשר לתכונותיו האמיתיות, שהיה נבל חסר מצפון
ושוטה בחייו. לשם שינוי אני לא אחת מאלה, לא אדם טוב או אצילת
נפש שעשתה רק טוב בחייה, ודאגה להוריה. כי אף אחד לא טרח להכיר
אותי. ולא יכלתי לדאוג להורי כי הם לא גדלו אותי, ואף אחד לא
היה יכל לכתוב עלי הספד. ולא רציתי שיכתבו עלי שקרים. אני
הגעתי ליום הדין של מעלה, ואתה יורם בעלי הגעת ליום הדין של
מטה. אכן עשיתי מפעל חיים. מפעל חיים שיפיל אותך יורם
מהרגליים. יורם נראה חסר שקט הוא חש שעומד להתרחש משהוא נורא,
פרצופו  האדים ממבוכה. לחש משהו באוזניה של טובה, והיא המשיכה
לקרא, הפעם יותר בשקט. העו"ד כחכך בגרונו וביקש שתגביר את הקול
שכולם  ישמעו. היא המשיכה בקול.
"כל ילדותי הייתי נרדפת, חיפשתי דרכים להגן על עצמי ועל מה
ששיך לי. כדי שתבין בעלי היקר יורם, אזכיר לך.
כשהיית בגיל 12 נולדה לך אחות? אמך הייתה חלשה תקופה ארוכה
ואתה הייתה צריך להשגיח רבות על אחותך התינוקת, ויום אחד נכנסת
בסערה לחדרה של אמך וצעקתה שאחותך מזל טבעה בברכה"?  
יורם  התכווץ כולו נהייה קטן והשפיל מבט.  
"תסתכל לי בעיניים" צעקתי לו מקברי, כמובן קול לא יצא לי אבל
הוא הסתכל  לי בעיניים. ואני שכבתי עם עיניים פקוחות וראיתי
בעיניו בעתה,  לא יכלתי לחייך כי הייתי מתה. הוא ניגש וסגר לי
את העיניים. "תפסיק" צעקתי לו הוא לא שמע.
"ובכן המשיכה טובה להקריא בקול רועד, אותה תינוקת בדרך נס חזרה
לחיים לאחר שהשאירו אותה בבית חולים כי חשבו אותה למתה. ואחת
האחיות ריחמה עליה, והיא גידלה אותה. כשהתבגרה התינוקת,  ספרה
לה מי משפחת  ואת סיבות מותה. כן יורם אני זו התינוקת שזרקת
לברכה, לא סבלת אותי מרגע שנולדתי, ורצית  להשמידני.
אתה גזלתה את מקומי במשפחה ואת כל ילדותי, גזלת את אהבת הורי,
והרגת  אותי כשהייתי תינוקת.  הוא התחיל להזיע, והמצלמות
הבזיקו בטרוף. גדלתי בגרתי אצל זרים. החלטתי להתנקם בך. ואתה
רודף שמלות נפלתה ברשתי. והתחתנת  איתי, כן אחי היקר שכבתה עם
אחותך, חה חה חה מצחיק נכון?  זה גילוי עריות. תתבייש לך. היה
רעש והמולה בקהל, ההודעה נפלה כמו פצצה.  יורם התמוטט נפל על
ברכיו היה צריך לתמוך בו, כמעט התעלף .  טובה המשיכה לקרא
בפלצות. "אתה מסתכל על  הילדים שלנו? הוא הביט בי וראה שוב את
עיני פקוחות, בעיניו הייתה בהלה. אל תדאג אף אחד מהם לא שלך.
אתה רואה את חמשת הגברים שעומדים ליד הילדים? אלה האבות שלהם.
כל אחד מהילדים יודע מי אביו מולידו. סיפרתי להם כשבגרו דיים.
אלה הגברים בעניבות כחולות". טובה עצרה והסתכלה לעבר הגברים
ששלפו את העניבות כלפי חוץ מהמקטורנים. כולם הסתכלו בהם. יותר
מכולם יורם היה מופתע, אין לו אף צאצא. טובה דחפה לידיו את
הדפים, הוא החזיר לה, נירא היה ויכוח בינהם, לבסוף נכנעה  חצי
בוכה.  "אתה יורם בעלי היקר המשיכה טובה להקריא , ביום
כלולותינו, השכבתה שתיים מהשושבינות שלי, הן עצמן סיפרו לי
ומאז לא הפסקת. בזבזת כספים של המשפחה על בתי מלון וחופשות
מפוברקות כדי לבגוד בי. ואני האכלתי אותך תמיסת  "יגעון" המביא
את הגבר לעקרות. לך לעולם לא יהיו ילדים חתיכת סוציופת. לפחות
דאגתי שלצאצאי יהיו גנים טובים, לכולם יש אבות מוכשרים, רופאים
עורכי דין בעלי רמה ואינטלקטואלים מה שאתה  מעולם לא הייתה. כן
בעלי אחי היקר תמשיך למשש את ישבנה של טובה חברתי הטובה ביותר,
ואת טובה תלבשי תחתונים". לפתע נשבה רוח שהרימה את שולי שמלתה
של טובה וגילתה את ערוותה. טובה התפתלה לכסותו, הייתה סמוקה
כמו תחת של קוף, המשיכה בנאקות בבכי.  
"בצוואה של הסבא שלנו כתוב מפורשות שכל הנכסים ירשו ילדי אשתך
כאמור הנכדים, בזה אתה מסולק מהבית מהעסק המשפחתי ומחשבונות
הבנק. תסתכל סביבך, התחילו להופיע נשים מכל הכיוונים והצטרפו
לעומדים. אל תדאג, יהיה לך איפה לישון, אתה מזהה את  הנשים מכל
שנות חייך? אכן אספתי אותן כמעט את כולן. אולי אחת מהן תאמץ
אותך.
ילדי היקרים היאספו סביב ארוני והיפרדו ממני. עיצה אחרונה
מאמכם האוהבת. לא חשוב מה שתעשו בחיים שלכם , תעשו אותו בלב
שלם ובאהבה, כי אני משגיחה עליכם". הילדים ניגשו ועמדו סביב
ארוני  ונפרדו ממני בנשיקה. הם יכלו להישבע שקרצתי להם.
אמכם האוהבת
מזל שלום.