אתה ילד גדול! רואה?
נכון שאתה מסכים אתי?
אתה חייב להסכים אתי.
אחרת אני לא יכול לעזור לך!
אין לך שום סיכוי בלי עזרה!
תאמין לי בבקשה,
אתה ילד גדול.


מי אמר שבשביל לחיות חיים נורמלים צריכים להיות בעלי תווי הגוף
המושלמים? לא שמן או רזה מדי, לא נמוך או גבוה מדי, לא מעוות
בפנים, ולא קטן מדי. אותי תמיד חינכו להיות בריא. לשמור על
המראה והמידות הנכונות ולהיות כמו כולם. לו הם אולי לא אמרו
דבר. הוא תמיד לא הסתדר עם להיות כמו כולם. הוא תמיד היה עם
פיתה ביד, או הסתלבט מול הצל של עצמו. הוא שמן לו מדי יום וגם
לא גבה במיוחד. קראו לו גוץ.

בהתחלה הוא לא התלונן. רק שמר את הכול לעצמו. לא היו לו יותר
מדי חברים טובים. רק כמה של שלום וביי. לא רצו אותו כל כך. הוא
היה אחד מנודה תמיד. הכול בגלל שהוא היה שמן ונמוך - נו, גוץ.
בגן ובייסודי זה היה לו הכי נורא. היו צוחקים עליו כל הזמן ולא
היה לו עם מי לשחק חוץ מעם הגננת או עם החיילים הקטנים שהיה
מביא אתו בתיק. כשהיה מבוגר יותר, הוא כבר שיחק עם החיילים. הם
לא צחקו עליו, אבל לאחר שהמפקד החליט שהוא יהיה הקורבן העיקרי
שלו אחרי שלא הצליח לסיים את הריצה, גם הצבא היה מסע ארוך
בשבילו.

הוא ישב לבד במטוס, בהה בחלון הקטן שלא רואים ממנו דבר מלבד
שברי עננים על שמיים כחולים בהירים. הוא כל הזמן אמר לעצמו -
כולם שונאים אותי. כולם פוחדים ממני. אני גם רוצה לשנוא את
עצמי וגם רוצה לפחוד מעצמי.

הוא ישב מולי וסיפר את הסיפור. הוא כל הזמן בכה. מצץ סוכרייה
על מקל שנשא עמו כל הזמן, מגרד בראשו ומושך בחולצתו. כל פעם
משהו אחר הוא עשה. לא ידעתי כל כך איך לעזור לו. חשבתי תמיד
שאני טוב בתפקיד שלי אבל הפעם זו הייתה תעלומה. למה דבר כל כך
פעוט ולא אמור לשנות בחיים מפריע לו כל כך. הצעתי לו שדיאטה
תעזור לתדמית העצמית שלו, אבל הוא פשוט לא היה מוכן. הוא אמר
ששמו הוא גוץ. ריחמתי עליו. ז"א, ידעתי שלא קוראים לו ככה
באמת, אבל הבנתי שהוא נתן לכל הביקורת לעלות עליו. חבל.

כשהוא חזר במטוס, לפני שבא אליי שוב, הוא אמר לי - אני לא רוצה
יותר לשנוא אותי, אני רק רוצה שהם ישנאו את עצמם. ושאני, אני
לא אזכור כלום. אז אני אהיה ילד גדול.

ואז קיבלתי 2 מכתבים מישראל. מכתב אחד ממנו והזמנה שכמובן, לא
הייתה בתוקף מהר.
גם הוא כבר לא היה בתוקף.