שיחקתי עם צללים זרים בגיא מות האלים,
שם חיפשתי את שבורי הלב, רועי האהבה.
לכיוון עפר צעדתי, החימר ממנו שב,
בעקבות תנודות קלות בלחישות האכזבה.

חלם הוא בין האל לפשר חול היצירה,
קושר ומהמהם שירים מכניים על הזמן,
מזמור חרוט בתוך נייר הנח על מצח קר,
כל ציר בו מזמזם חלקו, מניע ומשומן.

קדם ראשית הייתי הוא והוא היה אני,
סערת דממה כובשת התגלמה על קצה הנוף.
אל צלילי נפשו צללתי, אש משיתי מרוחו,
וכך שרפתי נשמתי על החימר בסף אינסוף.