את אמא הכרתי טוב אני חושב , את החזה שלה בעיקר אבל עדיין. היא
תמיד הייתה קמה עם מבט נורא עייף בבוקר מנסה להבין למה היא
עדיין שם. לפעמים הייתה בוכה קצת בשקט כזה לעצמה , חשבה שלי זה
לא ישנה. לפעמים תהיתי עם היא לא מבוגרת מדי להיות אמא שלי ,
אבל לרגע לא חשבתי להתלונן. כשהיה לה זמן הייתה יושבת ומביטה
בי ככה סתם , אבל לא ליותר מדי זמן , היה לה עוד את כל המשפחה
לטפל בהם.
אבא פחות , הוא התקרב מדי פעם לחדר שבו אני הייתי אבל לא נראה
מאושר במיוחד למצוא אותי שם. הוא היה עייף גם כן מהכל ואני לא
הייתי קרן האור בחייו הלא מוצלחים שגם הם היו על סף להיגמר.
אחי  נראה נחמד אבל לא יצא לנו להכיר הרבה , הוא היה גדול
בהרבה ממני אז היה לו מה לעשות עם עצמו. בטח גם לא אהב להיות
בבית הרבה , אפשר להבין אותו.
את אחותי בכלל ראיתי רק בתמונה על הקיר וגם בזה אני לא בטוח.
היא ברחה מזמן לעולם מאושר יותר לטענתה.
סבתה שלי הסתכלה עליי פעם כשהיא מזילה המון ריר על הכתף ,
הגיוני שזה יצא לה בטעות להעיף מבט לעברי באותו רגע משמעותי
בשבילה.
אני לא בטוח אבל יכול להיות שהיה לנו גם כלב כזה מסכן , אפילו
לא נבח. פשוט או שזה היה כלב או שבבית שלנו היה עוד איזה חבר
משפחה משוגע , שאהב לזחול.
אני לא בטוח אם אני מצטער על זה שלא גדלתי , כמו שהמשפחה שלי
נראתה לא הייתי גודל להיות משהו. אבל במחשבה לאחור אולי הייתי
יכול לשנות משהו , אני יודע שלא כי מחשבות מן הסוג הזה עוברות
די מהר ובכל זאת.
אני לא בטוח אם היה לי יומולדת שנה , יכול להיות שכן אבל בטח
לא חגגו. דבר אחד בטוח מעולם לא יצאתי מהעריסה , אפילו מתתי
בה.