אנחנו כבר מאמינים
כבר מאמינים
הפכנו בבת אחת
בבבואה אחת
ואין בנו פחד
לא לא
אין אין
בעוברנו ברחוב
אנחנו רואים את האיש הצולע
מגלגל את החיים שלו בכדור נאה
אין בפניו מכשול אחד
והוא כל מה שהרחוב רוצה
אבל אנחנו, כבר מאמינים
למרות שעד עכשיו, לא
מילא לא יכולנו
האמונה הייתה משאירה אותנו מאחור
ולעניין שלנו נחוצה
אי אמונה בסיסית כל כך
ממנה אפשר לפתח אמונה גדולה יוקדת
שתבער ותבער
וכלה ותבער שוב

אני פושט מעליי אפודה אפורה
שקנית לי בלי שרציתי
מרטיר אופנתי לא מחונן
שחושב שהוא יודע
אבל איננו
האני יחזור שוב בסיבוב הבא
משוררי החדר שלי
משתדלים לכתוב על
גופות שמימיים אחרים מהאני
שיכולים לתת הופעה אנכרוניסטית פחות
ולהצטמצם לכדי חיבוק מדוד
ערוך היטב ומסורק למשעי
שיוכר כשירה סוף סוף
ובא לציון גועל

ישנם לועות גדולים ממני
שיבלעו וילעסו
או קודם הפוך
אבל ישנם גדולים ממני
רעים ממני
רעבים ממני

ישנן זרועות
ארוכות וחזקות ממני
שיחזיקו בי ויכו אותי על הלחי קשה
או קודם רך על הטוסיק
אבל יש זרועות
מהן אפשר להתנחם
תחתן אפשר להיות רכים

ישנה אישה
גדולה וארוכה ומה לא יותר ממני
שתחזיק בי ותכה בי
ותלעס קודם שתבלע
ותשחק בי יד אחת
בידה השנייה ארנקה
ומדי פעם תניח לי הצצה אחת
וגניחה אחת
שתהפוך היסוי מייד

צריך לשמור את הידיעה בכונן הקשיח הנפשי
ולגבות אותו בכונן החיצוני

עדיף לא לתקן את מסגרת הראייה
שפעם התאימה לי
והיום אני עיוור גם אתה
עדיף שאוריד את זה מהעיניים
ואשתמש בהן כמו ידיים
העיניים המכוסות תמיד היו מחסום
שהשאיר ת פניי מבוכיים מספיק
לא בוכיים מספיק
זה זמן מכוער לחילופי מסגרות ראייה
ואין לי זמן או ממון לוותר עליו
אני משקיע את הגו בשינה
ומביע אותו במים חמים
עד שבא אחי בריבית קצוצה
ולוקח ממני מה שרק נשאר
אני לא מתאמץ לראות
וכבר אינני מצמצם את העיניים לעומתו
אין זה מוזר?


את מתחננת אליי במבט ילדותי
ומחזיקה עוגת נרות לבנה

אחי הצעיר
מסיר את נעל שמאל
ומצמיד לקצה שלה
תגית עם כיתוב:
"האינתיפאדה תנצח"
בכיכובו של ילד סימפסון
ואני מרוצה ממנו
עד השמיים
ואני  ממלמל לעצמי פסוקים גורליים
מסיפור הסנה
כדי להקביל בין התקופות
למרות שהתקופות נפרדות
ולאחי אין סנה בוער לבהות בו
רק אח מגודל בטן עייף
שמדבר מתוך זקנו
ושותק בקול

אני מגוון מספיק
כדי לתמוך באינתיפאדות מכל הסוגים
בלי חרוזים
רק בעיניים מלאות זעם
שלא יילקח ממני
גולמי גולמי
כמו טחינה

את רוצה להיות
הגברת הראשונה של השירה
לא אמרת את זה אף פעם
אבל את דוחפת מרפקים נאים
ועושה את המרחק
מעט לאט מדי
אבל מבטיח
את מספרת לעצמך שאת וולך
ובלילות את מנסה את הטירוף בכוח
כשאינו נרתם למרכבתך מרצונו
וכל זה מעלה בי רק רחמים
לא ברכות שלום ולא תהיות עצובות
אפילו קצב מסוים לא
רק רחמי איש לא רחום
והשתמשות עצלה
בסיפורך העיוור

עוד מעט ימותו כולם
יהיה כאן מגדלור גבוה
שיאיר מדי פעם גופות מוטלות
אבל מעבר לזה
ממש מעבר לזה
ימותו כולם
ונוכל להריח שוב
דם קרוש על עפעפיים
ונערים רכים שלא ידעו אישה או גבר
יקשטו לנו את העיניים
ועוד מעט ימותו כולם
רק צריך להמתין בישיבה משוכלת
וזה כבר יקרה
צריך רק התנעה רכה לזה
ואז כבר ינוע המוות מעצמו
בתנועת מגל קציר אחת
ונוכל לשוב לכורסאות הנוחות
ולהביט עוד קצת
רק עוד מעט
עד שייפלו הראשונים אל הארץ
ותתחיל היקוות

אני עסוק בקורות החיים
של המשוררים
אתה מצדך לא מתעניין באירועים
וכל הצבע הזה זר לך
רק יושב בקוביית פח
(אולי נכון יותר לשבת בקוביית פח)
ומלהיט את עצמך למוות
אתה רוצה את השינה בעירוי ישיר  
כדי שתוכל
להתעורר פעמים רבות
כדי שתוכל
לישון עוד פעמים
ילדי הגבוה