בעולם של פחד, של קנאה ודם
המתים חיים, אני רואה אותם
הם אומרים: "אתה ראשון"
הם רודפים אותי, או שזה סתם דמיון
מחפש מקום שקט
לצנן את הרוחות
אך הם עליי מסתכלים, ענן שחור של צללים
זה בטח לא יכול להיות
ואני, לא מוצא שום דרך
זכרונות, שקלפו את העור
איך תבין שלחיים יש ערך
כשהשדים כיבו לך את האור
ואני, כלוא בתוך עצמי
וצועק שיעזבו אותי
הטרוף, לבש מזמן צורה
השדים כיבו ת'מנורה
אמרת לי: בוא נשב אצלי, נאכל ונדבר
עניתי: "לא אכפת לי, נשמע סימפטי", בריחה ולא יותר.
בנסיעה קצרה אלייך, בכבישים צרים, ריקים,
הם שוב חזרו אליי, סיור לילי אולי, תתנתק מהחיים.
בחלון מחוץ לחדר, הזריחה קוראת לצאת,
האם אצלי הכל בסדר, הדמיון כבר השתלט
מתעתע פעמים, רואים שחור וקצת לבן
במחשבה סתמית, אולי קצת רצינית, אני רוצה לעוף מכאן. |
