ערן זינק וקיפצץ ואינפף והנפיץ את דרכו במורד הגבעה, אפודו
הירקרק מקפץ בעליצות מעלה מטה על גבו הרטוב מזיעה קפואה, רובהו
מוטל מטה וחוזר ומתדפק על לוח חזהו עם כל צעד וזינוק מעל
המחסות במדרון החולי.
הקסדה שעל ראשו מכוסה היתה ברשת הסוואה ירוקה-צהובה-חומה
ומטונפת-משובצת בחול וצמחייה שדבקו בה במהלך ההשטטחויות
החוזרות ונשנות של תרגיל החוליה.

חוליה מחלה חולי חול חלחלה מתחוללת, חשב לעצמו, מעד כשפניו
נקברות בחול הלח, קם, לא טרח לנער את עצמו, והמשיך מדלג מטה אל
חבריו למחלקה שהיו סדורים בצורת ח', איש איש אל מול אפודו,
ותודרכו על התרגיל הרטוב.

הסיגריה של אחרי היתה מעושנת מתמיד, ואוהד מרשינסקי ביקש ממנו
להצית עוד אחת בעבורו, ומהר, ואין זמן, וערן חייך, וחשב, ונשף
ושאף והדליק.  
-אתה יודע שהקרבולת הזו לא הולמת אותך, צפרר באוזניו הקפואות
של מרשינסקי הנגביסט, שגלגל מצדו את קצותיו של כובע הגרב הסגול
שחבש לראשו ושאל
-מה?
-כלום, זה אני והאפרוחים שבראשי. אתה יודע, שמש שקעה ותזרח שוב
אחרת, אבל עכשיו קר, והעשן של הסיגריה שלי סמיך מאי פעם. אני
אוהב אותך מרשינסקי, אתה יודע?
-אתה מטורף ערן, מטורף.

מטורף, מכונף, מכושף, קרנף. קרנבל. קר קר קר קר פה בהר.
אין שום ספק שקר פה. ערן נרעד, עצם את עיניו והניח למוסיקה
שבראשו להתנגן חזק יותר ויותר, ונסחף עם הגוונים הנעימים של
הצלילים הגבוהים ונתן לבטן שלו להרגיש באסים וניחוח של עוגות
שוקלד טריות.

-קום כבר, יא גמור
זה היה איציק הדוס, הקלע של המחלקה, ועם מדי הב' והאקילה
הענקית על הנשק הוא נראה חייל יותר מכל השאר ביחד. ערן הביט
בכיפה על ראשו של איציק מתחילה להסתחרר ונתן תשומת לב מיוחדת
לדרך שבה התערבלו הצורות הסרוגות על הבד העגול ויצרו יצירי
בלהות ופיות מכונפות שנתלו באלפי שקי כביסה על אינספור בועות
סבון.
-קמתי.
-יופי.
-ארנבת.
-מה?
-כלום.

ערן הציג את הנשק, נתן הקשב, ונתן גם לרוח הקפואה שדגדגה את
הזיפים בני היום על לחייו להניע אותו כבד עץ רענן, קדימה,
אחורה, ושוב קדימה. המפקד סיים את תדריך הלילה, וערן נכנס
לאוהל ללבוש את האפוד, העביר את הנשק לתלה צוואר, ועלה
להאזנה.
סיגריה.
עוד סיגריה.
כאן קמבודיה, שומע.
עוד סיגריה.
עוד סיגריה.
אבנר המטוליסט בא להחליף, אבל קודם סיגריה יחד.
רק שהמפקד לא יפטרל פתאום ויראה אותם שוברים שמירה.
(סיגריה)
ערן תפס את שתי כתפיות האפוד בידו האחת, ואת הנשק תלש מעל
צווארו ותפסו ביד השניה, צועד רגל אחרי רגל לאוהל, לא ממהר, לא
לחוץ להספיק זמנים, ומקשיב שוב למה שהתנגן לו בראש באותו רגע.
הוא הכניס רגל אחת, עדיין נעולה לשק השינה, ואז עוד אחת, היטיב
את מעיל הב' שעליו, ואת מעיל הא' ששימש לו כרית, עצם את עיניו,
נרדם, וחלם.